הרגעים האחרונים

היא ישבה ליד החלון הפתוח, מחזיקה בידה סיגריית וינסטון חצי גמורה. פרפר קטו ויפיפה חלף על ידה, קרוב לפניה, אך היא לא ראתה אותו. זה היה יום אביבי; השמש זרחה בשמיים הכחולים נטולי העננים. אך גם לזה היא לא שמה לב. העיניים שלה, שרק לפני שנה היו מלאות שמחת חיים, כרגע היו נטולות של שמחה, נטולות כל רגש, כבויות.
תוך כדי לקיחת שאיפה מהסיגריה, היא נזכרה בה. באהבת חייה האחת והיחידה, האהבה הראשונה והאמיתית שלה, אמיתית יותר מכל חייה. דמעה בודדת זלגה מעינה, מותירה שובל רטוב על הלחי שלה.
היא נזכרה איך היא הכירה אותה, מתי היא פגשה אותה בפעם הראשונה, מתי היא דברה איתה בפעם הראשונה.
היא זכרה את היום שבו הודתה שהיא אוהבת אותה, היום בו הודתה שהיא לסבית.
היא זכרה הכל, את כל הפעמים שלהן ביחד, את כל הבילויים, הפגישות, השיחות הארוכות. היא זכרה איך תמיד נסתה להיות שם בשבילה, להקשיב ולעזור לה ולהיות החברה הכי טובה שאפשר. היא אף פעם לא היתה יותר מזה והיא גם הפסיקה לקוות מזמן.

היא זכרה את הנשיקה שלהן. זה היה כנראה הרגע המאושר ביותר בחייה, היא הרגישה בעננים ורצתה שזה ימשך לנצח. אבל הנשיקה היתה קצרה, חד פעמית, והתרחשה בטעות. בכל לילה חלמה על הנשיקה הזאת, מנסה לשחזר את טעם לשונה של אהובתה בתוך פיה ואת ריח הבושם בשיערה.
היא זכרה את כל הדמעות שלה, את הלילות חסרי השינה, רטובים מהדמעות שהזילה. היא זכרה את כל הפעמים שכל כך כאב לה, בהם אהבת חייה האחת והיחידה פגעה בה. כל פעם כזאת הרגישה לה כסכין בגב, והגב שלה ניהיה מלא סכינים. אבל היא סלחה לה על הכל. היא פשוט לא יכלה לכעוס עליה, היא גם לא האשימה אותה, היא האשימה רק את עצמה. היא אהבה אותה מאוד, למרות כל הכאב שנגרם לה והמשיכה לאהוב אותה תמיד. למה? כי היא אהבה אותה יותר מחייה והרגישה שהאהבה הזאת היא הסיבה היחידה בגללה היא חייה.
כל בוקר היא קמה עם חיוך,  במחשבה שהיום תראה את אהבת חייה, תיהיה איתה, תדבר איתה. זה מה שנתן לה את הכח והסיבה לקום בכל בוקר, מטרה אחרת היא לא מצאה כבר מזמן.
אבל הן אף פעם לא היויחד, האהבה שלה היתה חד צדדית, שאף פעם לא קיבלה ולא תקבל תשובה.

היא נזכרה ביום של התאונה. באותו יום היא קבעה להיפגש איתה- עעם אהבת חייה. אבל כשהיא התקשרה אליה, אמא שלה- של אהבת חייה ענתה. אמא שלה אמרה שהיא בבית חולים. בקול חנוק מדמעות סיפרה לה על התאונה, על הרכב שפגע בבת שלה והשאיר אותה שוכבת דוממת ומדממת באמצע הכביש.
היא זכרה איך באותו רגע היא לא יכלה לנשום, הדמעות זלגו כנהרות מעינייה כל הדרך כשנסעה לבית החולים לראות את אהבת חייה.
היא זכרה את ההלוייה, הלב שלה היה שבור ודמעותיה תרבבו עם טיפות הגשם. אומנם האביב כבר התחיל, אך באותו יים של ההלוויה ירד גשם, ששיקף את מצבה, מצב רוחה ונפשה. היא הרגישה שהיא נחנקת, וגם עכשיו הרגישה כך מעצם הזיכרון.
שלושת הימים הבאים שלאחר ההלוויה- שלושת הימים האחרונים, היא בלתה בין קברים. היא לא הלכה לבית הספר ולא דברה עם אף אחד. היא ישבה ליד הקבר הטרי של אהובת חייה ודיברה אלייה. היא ספרה לה הכל, במשך שלושה ימים דברה אל האבן- הקבר של אהובתה.

עכשיו היא ידעה שזהו, לחייה אין יותר מטרה. אהובתה מתה, אהובתה שבמשך השנה האחרונה היא הסיבה היחידה לחייה. עכשיו היא מתה. אין לה יותר מטרה לחיות, אין לה יותר טעם לקום בבוקר, יותר היא לא תראה אותה.
היא נכנסה לחדר האמבטיה, פתחה את הברז והתחילה למלא את האמבט במים. היא הניחה לידה חפיסת סיגריות וינסטון- הסיגריות ששתיהן אהבו לעשן ולידם בקבוק וויסקי. היא התפשטה ונכנסה לתוך האמבטיה המלאה במים כשבידה האחת תמונה יפיפיה של אהובת חייה, ובידה השנייה- סכין מטבח ארוכה וחדה.

מספר שעות לאחר מכן, נמעה צרחה בכל הבית. זעקת כאב, שבר ויגון. אמא שלה חזרה הביתה. היא עמדה בחדר האמבטיה אוחזת בידה את המכתב שהבת לשה השאירה לה, שנשא את הכתובת "אני מצטערת".
בחדר האמבטיה נחה קופסת סיגריות ריקה, שמוקדם יותר באותו יום עוד היתה מלאה. לידה בקבוק וויסקי ריק, מוקדם יותר באותו יום גם הוא היה מלא. התמונה של אהבת חייה גם כן היתה זרוקה על הרצפה, מוכתמת בטיפות דם.
ובתוך האמבטיה, שצבע מימיה ניהיו אדומים מדם, שכבה נערה, שפעם היתה קופצנית ומלאת שמחת חיים. עכשיו פניה היו חיוורות, היא שכבה דוממת, ריקה מחיים, בתןך אמבט מלא בדמה.