צוחק מי שצוחק אחרון

זו הייתה סוף שנתה השביעית של לונה.

היא זכרה בעצב את שנותייה בהוגוורטס, שנים שבהן פגעו בה והשפילו אותה, אך היא לא התנגדה.

הזכרון החזק מכולם, שהיא חשבה עליו מאותו יום ולתמיד, היה הזכרון שלה מהיום שהגיעה להוגוורטס.

-התחלת זכרון-

היא היתה בת אחת עשרה. אותו הבוקר היה קריר ומעונן. היא כבר עמדה ליד הדלת העגולה, מלאת תקוות לבית הספר החדש. תקוות שעוד ייתנפצו, רק שהיא עוד לא ידעה זאת. אביה הופיע והיא הלכה איתו החוצה. היא התעתקה איתו

לקינגס קרוס.  המוגלגים נעצו בהם מבטים, פעורי פה לנוכח  שניהם, המוזרים והמשונים כל כך באמצע התחנה המוגלגית.

היא התעלמה ממבטיהם, והמשיכה אל הרציף. היא נפרדה בחיפזון מאביה, רצה אל תוך הרציף, והגיעה אל רציף תשע ושלושה רבעים.

אפילו שם, התלמידים נעצו בה מבטים. רק שהמבטים האלו היו שונים מהמבטים של המוגלגים. המוגלגים התבוננו בפִלאה, והתלמידים, לעומתם, נעצו בה מבטים עוינים ולועגים, הצביעו עלייה, גיחכו, ולחשושיהם הנבזיים הדהדו בין קירות

התחנה.

היא התעלמה שוב, למרות שנעלבה, ונכנסה לרכבת ובחרה תא.  כשדלת התא נפתחה, עמד שם ילד. כשראה אותה יושבת שם, עיקם את אפו בסִילדה, יצא וסגר את הדלת.

לונה נותרה שם, והתבוננה בחלון כל הנסיעה...

כשירדה מהרכבת, שמעה קול קורא: ''תלמידים חדשים! לפה!''  היא מִהרה לפנות  אל הדובר, איש ענק בעל שיער וזקן פרועים.

היא ושאר התלמידים הלכו אחריו, ולונה שמה לב מיד שכל התלמידים שומרים ממנה מרחק.

הם הלכו אל הסירות, ואף תלמיד לא רצה להיות איתה באותה סירה, אז היא שטה בה לבד, מביטה באכזבה בשלושת המקומות הריקים שבהם יכלו לשבת אם היו רוצים...

הם עברו דרך השער, ומישהי בשם מקגונגל הסבירה להם על הטירה, ואמרה להם להסתדר בטור. לונה הייתה האחרונה.

הובילו את הטור אל האולם, והציגו להם את המצנפת. המין החל.

הגיע תורה של לונה. היא נִגשה אל המצנפת, והניחה אותה על ראשה. לאחר דקה או שתיים, הכריזה המצנפת: ''רייבנקלו!'' ולכמה רגעים שררה דממה, ואז התחילו מחיאות כפיים קלושות שבקושי נשמעו.

לונה פנתה אל השולחן והתיישבה בִקצהו. הנער שישב לידה מצִדה השני קם ועבר לפינה אחרת.

לונה שתקה, מסתירה את כל רגשותייה שאיימו להתפרץ...

-סוף זכרון-

כל פעם שהזִיכרון היה חוזר על עצמו, הִתעוררה בה תחושה, עזה יותר כל פעם.

רצון שלא ייזכרו אותה בתור המוזרה של בית בספר. רצון לנקום.