רק מביט בה

אני מתעוררת במרפאה, הראש שלי כואב.

"מה קרה?" אני שואלת בקול צרוד.

"התעלפת," אני שומעת את קולה של מדאם פומפרי.

"כנראה שלחץ נפשי, בשילוב כמובן עם חוסר בנוזלים" היא ממלמלת לעצמה והסביבה נעשית ברורה יותר מרגע לרגע.

אני קולטת שהנער יושב לידי, אני מזעיפה אליו פנים.

"מה אתה עושה כאן?" אני שואלת בזעף, ולא אכפת לי אם פגעתי בו.

"למה את מתכוונת? את התעלפת מול העיניים שלי, מה הייתי אמור לעשות? להתעלם מהעובדה שאת שוכבת במרפאה וללכת?" הוא אומר בעצבנות מסוימת.

הזעפתי את פני, אני שונאת כשמנצחים אותי בויכוחים, בעיקר אם המנצח צודק.

"אוי באמת, לפני ההתעלפות היית נחמדה יותר" הוא אומר.

"סליחה באמת" אני אומרת בקול רועד, "אם אני לא מרגישה בדיוק בשיא הנחמדות" אני משיבה ומתחפרת בשמיכות לפני שאתחיל לבכות.

"היי אני מצטער, העלבתי אותך?" הוא שואל.

"לא" אני אומרת בקול קטן ובוכה, "עזוב אותי ולך"אני מוסיפה.

"תראי, לא התכוונתי-" הוא מתחיל לומר, "פשוט לך!" אני צועקת, "כמה פעמים אני אצטרך לצעוק עלייך את אותו המשפט לפני שתבין? לך מפה!" אני ממשיכה לצעוק.

אני יודעת שהוא עזב, אני שומעת אותו רץ מהמרפאה, אני בוכה בשקט.

אחרי כחצי שעה ומשהו שנראה כמו נהר דמעות אני נרגעת.

כלומר מפסיקה לבכות, לצערי רגשות האשם לא ממש מפסיקים.

הוא סחב אותך למרפאה וכל היום רק ניסה לעודד אותך ולמצוא פתרון, ומה את עושה? נכון, צועקת עליו שיסתלק. לוחש קול קטן ומאשים בראשי.

אני חוזרת לבכות, לא בדמעות, בפנים.

עד שסוף סוף מישהו נחמד אליי, מישהו לא חושב שאני מוזרה, עד שסוף סוף למישהו אכפת ממני, אני כועסת עליו.

אבל כל הטענות על הנחמדות לא עוזרות, כל ההאשמות ורגשות האשם לא מונעים את הרגש הנורא שמחלחל לליבי.

שנאה.

הפרק הקודם		הפרק הבא