ג'יני ו-לא! אין סיכוי!

הערות: 1. כל פרק מסופר מנקודת מבט של מישהו אחר. הארי, ג'יני, רון, הרמיוני, דראקו, מורה מסוים ועוד...

2.  האר מופיע הרבה יותר מאוחר....

3. תשכחו שקראתם את הספר השישי והשביעי, סבבה? כי זה מזה לא קרוב לספר... 

רכבת

התעוררתי משנתי, הבטתי לכיוון התקרה המשופעת בחדר של רון. הכתום העז סנוור אותי, למרות כל הבעיות ראיה. קמתי במהירות ושמתי את המשקפיים, הבטתי לעבר המיטה של רון, הוא עדיין ישן.

"רון! הארי!" שמעתי באותו הרגע צעקה מהמדרגות.

זיהיתי את הצורח כגברת וויזלי, אז ניערתי את רון מחוזקה, עד שהוא פתח את עיניו. "מה האר-" אמר רון בקול צווחני, אבל באותו הרגע גברת וויזלי נכנסה לחדר.

היא הביטה ברון הישוני ובי, עדיין לבוש בפיז'מה האפורה שלי, וצמצמה את עיניה.

"רון, תתלבש כמו שצריך, גם אתה הארי, מתוקי, אנחנו יוצאים עוד כמה דקות!" צווחה גברת וויזלי בקול נרגז. 

 רון ניענע את ראשו ופלט אנחה, אני סתם קמתי והתיישבתי במיטה שלי.

גברת וויזלי הביטה בנו ואז יצאה.

הלכתי מיד להתלבש, החלפתי בגדים לחולצת פלנל ארוכה, סוודר סרוג, מעשה וויזלי, וג'ינס משופשפים ישנים. סרקתי קצת את השיער, זה קצת עזר, למרות הכול.

 "הארי, אצה מוכן לעזור לי?" שאל אותי רון בקול שקט.

"מה קרה?" שאלתי אותו, מתקדם לכיוונו.

"אני מ-" התחיל להגיד, אבל הפסיק את עצמו, "לא משנה, לא משנה..." אמר לי והמשיך להתלבש.

לקחתי את המזוודה שלי והתחלתי לרדת במדרגות, לכיוון הקומה הראשונה "בום, בום, בום, טראח, בום, בום, טראח" נשמעו הנפילות של המזוודה, אחריי.

זה המשיך בדיוק אותו הדבר עד שצעקה חדה פילחה את האוויר "אההההה!" נשמעה צעקה בוקלה של ג'יני. עבתי את המזוודה, שתתגלגל, וירדתי בריצה למטה.

המזוודה התקדמה באטיות, וזה בכלל לא עניין אותי.

ג'יני שכבה בתחתית המדרגות, ידיה חבולות, אך רובה גופה עדיין שלם. ירדתי מהר על ברכיי וצרחתי, למי שעדיין לא הגיע לחדר, שזה היה אדון וויזלי, רון והרמיוני.

"אנחנו חייבים עעעזרה!" צרחתי, אדון וויזלי הופיע במהרה, אך רון והרמיוני עדיין אל הגיעו.

הרגשתי ממש מוזר, מה קרה להם. מחשבה מגעילה נכנסה למוחי, אך דחיתי אותה. 'בטח הרמיוני מבקשת מרון שיסדר לה את המשלה או משהו...' חשבתי לעצמי. עליתי במהירות במדרגות, לכיוון החדר של ג'יני והרמיוני, שמעתי קול צווחה עז מבפנים. זה היה דומה לקול של הרמיוני, אבל זו הייתה צווחה מעוד לא רגילה, צווחת שמחה. "כן" נשמעה הלחישה לאחר דקה בערך. שמעתי קול מגעיל, לא באמת רציתי לחשוב מה קורה שם, אז רצתי במהירות לכיוון כולם. ג'יני ישבה, בריאה לחלוטין בגלל כשפיה של גברת וויזלי.

"גברת וויזלי ר-, גברת וויזלי רון בח-" התחלתי להגיד, זה היה חסר תועלת.

מולי הביטה בי נסערת לחלוטין, והתחילה לרוץ במדרגות, על כל הספרים נופלים מידיה. ג'יני, ביל, צ'ארלי ואנוכי רצנו להציל כמה מהספרים שעדיין לא התפרקו. הספר שאני קיבלתי גרם לי לפרצוף מזועזע בגוון ירקרק " איך לגרום לבנך להפסיק להיות מאוהב עד מעל הראש בגיל צעיר". הבאתי את הספר על מבט של סלידה עזה על פני לכוננית הספרים של גברת וויזלי. ג'יני הביטה בי רגע, ואז שאלה בקול ענייני "למה הפנים שלך ירוקות? זה קשור לרון?" הקול שלה הפך להיות צוחק בסוף, עד שהיא התחילה לצחוק. עד מהרה צ'ארלי, ביל, אדון וויזלי, פרד, ג'ורג' ואני צחקנו בקול רם, עד שלא שמענו את הצרחות של גברת וויזלי, למעלה. כנראה שהיא צרחה על רון והרמיוני, כי הם לא ירדו. עד מהרה הופיע רון, אחריו גברת וויזלי והרבה אחרי גברת וויזלי, הופיעה הרמיוני, סתורת שיער. הבטתי בה בהפתעה,  בלי להגיד כלום. 

גברת וויזלי המשיכה לצעוק, עדיין אל רגוע "כולם לצאת! מיד! מזוודות! אני ארביץ למי שצריך לצאת ולא יוצא במטאטא!" האיומים נשמעו חמורים בהרבה, למרות שהיו סתם איומים חסרי פשר, כך שכולם יצאו מהחדר כאליו הציעו להבעיר אותם.  אדון וויזלי הלך איתנו לכיוון בניין קטן, עשוי אבן אפורה, ליד ה"מחילה". "זה מקום מיוחד, משתגרים מפה הרבה אנשים ישר לתחנה, זה כמו אבקת פלו..." אמר לנו אדון וויזלי בקול שקט, או שהוא פשוט מלמל את זה לעצמו. הוא נעמד בתוך הקדרה הגדול שעצמה באמצע החדר, בצבע כתום בוהק. " תשע ושלושה רבעים!" צעק בקול מובן ורציני להחריד, כמה רגעים לאחר מכן התחיל להתמוסס במהירות לתוך הקדרה. לאחר ססיים להתמוסס הביטו פרד וג'ורג' לתוך הקדרה. "שום דבר, בכלל!" אמר ג'ורג' בקול ספקני.

ג'ורג 'ופרד נכנסו כל אחד בתורו לקדרה, התמוססו, אחיהם ביל, צ'ארלי והרמיוני, ואחיה אני, רון ומולי.  

		הפרק הבא