הקיץ של ואלרי

פרק 1

תחנת הרכבת "קינגס קרוס" שבלונדון היתה ריקה כמעט, לא נותר בה זכר להמוני האנשים שהציפו אותה במהלך היום. היה זה יום קיצי ובהיר, האחרון בחודש יוני.
לפני שעה אחת בלבד, החלו לפתע להופיע אנשים, אחד אחרי השני, ליד המחסום בין הרציפים תשע ועשר. רוב הקבוצה היו ילדים, נערים ונערות שחלקם לבשו בגדים מוזרים (גלימות), וחלקם אפילו נשאו איתם כלובים עם ינשופים. הקהל המבוגר שהתאסף בתחנה לא הופתע מהמראה, ככל הנראה אלו היו הורי התלמידים. אחרי חיבוקים ונשיקות מההורים לילדיהם ומילות פרידה בין הילדים, החלו להיעלם אנשים מהתחנה בקול פקיקה דק, כאילו בלעה אותם האדמה.
עברה כבר שעה מאז שכל חבורת האנשים נעלמה, ובתחנה נותרה נערה צעירה שישבה לבדה עם מטענה. היא נראתה כבת חמש עשרה, רזה מעט וגבוהה, שערה היה שחור כלילה צבוע בגוונים צבעוניים. פניה העדינות נראו לחוצות מעט, כנראה מהשעה המאוחרת או מהעובדה שבילתה שעה לבדה על ספסל בתחנת רכבת.
לבסוף, נראה כי נמאס לה לשבת, היא נעמדה והחלה מסתכלת לכל הכיוונים. כשנוכחה שאין אף אחד באיזור שיכול לראות אותה, היא הוציאה מתיקה שרביט והניפה אותו באוויר. נשמע פיצוץ מחריש אוזניים, ומול הנערה הופיע פתאום משום מקום אוטובוס תלת קומתי בצבע סגול זועק. מן האוטובוס זינק כרטיסן במדים סגולים והחל לדבר:
"ברוכים הבאים לאוטונוס הלילה, שירות חירום.... אהה, ואלרי זאת את, בואי תעלי".
הכרטיסן עזר לנערה ששמה ואלרי לעלות את מזודותיה לאוטובוס.
"מה קרה? מה את עדיין עושה בתחנת קינגס קרוס? הרי ההוגוורטס אקספרס אמור היה להוריד אתכם לפחות לפני שעה!" שאל הכרטיסן בפליאה.
"אני לא יודעת.... אמא שלי ובעלה היו אמורים לאסוף אותי. אבל... כנראה שהם לא הגיעו" מלמלה ואלרי בעצב.
"טוב, אל תדאגי חמודה, אני בטוח שהכל בסדר" הרגיע אותה הכרטיסן."היי ארני! תקפיץ אותנו לבית של ואלרי בהקדם האפשרי".
"תודה", היא אמרה בחיוך, מוסרת לכרטיסן מספר חרמשי כסף.
היא בחרה לעצמה מושב והתיישבה בעצבנות, תוהה מדוע אף אחד לא בא לקחת אותה.
"ואלרי, תגידי את הרי לומדת עם הארי פוטר, נכון?" פנה אליה הכרטיסן אחרי שהעלה עוד נוסעת קשישה לאוטובוס.
"כן. הוא איתי באותו הבית, רק שנה מעלי". ענתה בחוסר עניין. הארי פוטר, נושא הרכילות החם ביותר, בכל מקום דיברו רק עליו ועל הקרב עם אתם-יודעים-מי במשרד הקסמים. כבר נמאס לה לשמוע עליו, למרות שבעצמה חשבה שהוא גיבור גדול. ת'אמת היא אפילו היתה מאוהבת בו קצת בשנתה הראשונה, כמו רוב הבנות בהוגוורטס, אבל זה חלף לה במהירות. אבל עכשיו הארי פוטר לא עניין אותה, היא רצתה רק להגיע הביתה ולברר למה אמה לא באה לאסוף אותה.
"אני בהתחלה לא האמנתי לו כשהוא אמר שאת-יודעת-מי חזר. אבל עכשיו כולם מדברים רק על זה. למרות שזה באמת קשה להאמין שאת-יודעת-מי חזר. מה איתך?".
"כה... גם אני...". היא אפילו לא הביטה בו, רק נעצה מבט בחלון, חסרת כל רצון לנהל שיחה.
"יש שמועות..." הוא רכן אליה ולחש באוזנה, "שפאדג' הולך להתפטר אחרי מה שקרה. מה את חושבת, זה נכון?"
"לא יודעת...." ענתה בקול משועמם.
"טוב אני צריך לעלות נוסעים.." הכרטיסן הזדרז להגיע לדלת והתחיל את נאומו עבור נוסע חדש:"ברוכים הבאים לאוטונוס...."  

כעבור מספר דקות, אוטונוס הלילה נעצר בחריקת בלמים מול ביתה של ואלרי. היא יצאה מהאוטובוס, בקושי מצליחה
להוציא את מזוודותיה, נאבקת ברצון העז שלה להקיא מהנהיגה הפרועה של ארני.
כהתקרבה לביתה, היא שמה לב שהאור בחלונות דולק.
האם באמת אמא יכלה לשכוח שאני חוזרת היום ולא באה לקחת אותי מהתחנה? שאלה את עצמה.
היא נגשה לדלת הכניסה וצלצלה בפעמון. כעבור מספר שניות ג'ונה- בעלה של אמא שלה פתח לה את הדלת.
"ואלרי?!" הוא שאל בהפתעה. "מה את עושה פה? את לא אמורה לחזור רק מחר?".
"לא! אני אמורה לחזור היום! ואמא הייתה אמורה לבוא לקחת אותי איתך!" צעקה אליו והדפה אותו, נכנסת לביתה בכעס.
"אמא!!!!!! איפה את אני לא מאמינה ששכחת שאני חוזרת היום! אני שעה, שעה חיכיתי לכם שתבואו לקחת אותי בתחנת הרכבת ולא באתם!" אך צעקותיה לא זכו לתשובה. היא התקדמה לכיוון הסלון מחפשת את אמה.
"אמא! אמא? איפה את?" שאלה כבר בקול מודאג יותר מאשר כועס, כשלא מצאה את אמא בסלון, נגשת לבדוק במטבח. "ג'ונה איפה אמא?"
"אממ.. ואלרי.. בואי תשבי. אני צריך לספר לך משהו" מלמל ג'ונה כשעל פניו התפשטה הבעת עצב.
רק עכשיו היא שמה לב איך ג'ונה נראה. הפנים שלו היו חיוורות ולא מגולחות ומתחת לעייניו היו עיגולים שחורים. בגדיו, שבדרך כלל היו ישרים ומגוהצים בצורה מושלמת, היו מקומטים עכשיו.
"ג'ונה, איפה אמא?" חזרה על שאלתה בקול רם יותר. "מה קרה לה? איפה היא?" היא התרעמה מסרבת לשבת ומפחדת ממה שעמדה לשמוע.
"בכל זאת כדי שתשבי." ג'ונה התחיל להוביל אותה לכיוון הספה והיא נכנעה לו.
"תקשיבי, ואלרי, אני יודע שזה יהיה לך קשה לשמוע, אבל אמא שלך... אמא שלך..." ניכר היה על פניו שקשה היה לו לבטא את מה שרצה להגיד.
"ג'ונה מה קרה לאמא?! תפסיק למתוח אותי כבר!". הפחד אחז בה. היא היתה לחוצה.
"אמא שלך, אמא שלך... מתה".

תגובות בבקשה :)

		הפרק הבא