מקץ עשרים שנה

החורף הגיע שוב. עשרים חורפים מתום המלחמה; עשרים חורפים מהפעם האחרונה בה ראיתי את גייל. אני תוהה איך הוא מסתדר שם, במחוז שתיים; אם הוא מתגעגע אליי לפעמים. אני יודעת שאני כן.
לילה אחד, מופיע מכתב. הוא פשוט נח לו על סף דלת הבית של פיטה ושלי, מתגרה בי ומתריס כלפיי. 

אמרי לי, האם
תבואי אל העץ?
על ענפיו תלוי אדם אשר ראשים רוצץ.
דברים משונים קרו כאן,
לא יהיה משונה לראות
איך נפגש ליד עץ התלייה בחצות.

אמרי לי, האם
תבואי אל העץ?
קרא המת לאהובה לברוח, ולא התלוצץ.
דברים משונים קרו כאן,
לא יהיה משונה לראות
איך נפגש ליד עץ התלייה בחצות.

אמרי לי, האם
תבואי אל העץ?
שם אמרתי לך לברוח וכך שנינו נחלץ.
דברים משונים קרו כאן,
לא יהיה משונה לראות
איך נפגש ליד עץ התלייה בחצות

אמרי לי, האם
תבואי אל העץ?
חבל כמחרוזת על צוואר עולץ.
דברים משונים קרו כאן,
לא יהיה משונה לראות
אותנו נפגשים ליד עץ התלייה בחצות.

כך אומרת ההודעה, החתומה בידי אף אחד, למעשה. אני כמעט בטוחה בזהותו של המוען; רק הוא יהיה מסוגל לדעת מה תוכן ההודעה אומר עבורי, מאז נחרט השיר בזכרוני לפני שלושים שנה.

אני נאנחת בכבדות מסוימת, מודאגת, ופיטה כנראה מבחין בכך.
לפני הכל, הוא מדליק אור עמום במטבח ומצמיד אותי אל קרבו, אל תוך חיבוקו הבטוח והמחמם. הוא יודע שהמגע שלו מרגיע אותי. שנית, הוא מושיב אותי על הספה הקטנה בסלון.
"משהו לא בסדר, קטניס?" הוא שואל מתוך דאגה כנה ואמיתית כלפיי וכלפי השפיות המועטה שנותרה לי. הוא יודע שסיוטים רודפים אותי יום ולילה, כאילו הפחד הוא כבר מעין שגרה מעוותת בשבילי. ובדיוק כמוני, הוא רוצה שזה ייגמר. וזה לא יקרה; גם את זה הוא מבין טוב מאוד.
"תסתכל," אני אומרת ומראה לו את המכתב. הוא מכיר את השיר הזה בדיוק כמוני, מאז שאבא שלי שר אותו ברחבי מחוז שתים-עשרה, לפני שנים רבות מספור. כל הציפורים השתתקו.
"מה...? מי יכול היה לשלוח דבר כזה?"
לוקח לי זמן לחשוב על הוצאת השם האחד שעולה בדעתי עכשיו, אבל לבסוף אני אוזרת מעט אומץ ועושה זאת.
"גייל," אני מגמגמת, שקטה ככל האפשר בניסיון לא לבזבז את זמן השינה היקר מפז של פרים ופיניק הקטנים.
"למה שהוא...?"
"אני חושבת שהוא חזר, פיטה." קולי נשבר – עד כמה שלחישה יכולה להישבר – ודמעות מתחילות להיקוות בעיני ואט-אט לפלס את דרכן במורד פניי. ברגע שאני מבינה למה אני בוכה, אין לי אלא לתהות אם משמחה, מעצב או מפחד.
"מה זאת אומרת? למחוז שתים-עשרה?" פיטה נראה רגוע ממני, אם כי מבולבל מאוד. "יש לו הכל במחוז שתיים... למה לו לעזוב ולחזור לכאן?"
"זה היה הבית שלו," המילים מחליקות מפי בטבעיות מוחלטת, תוקפניות משהיו אמורות להיות. "הוא חוזר כי כאן היה הבית שלו, זה הכל." אני לא אומרת שום דבר מלבד זה, אבל השתיקה הרועמת שאחרי מוכיחה כמה לא רק הבית שגייל נטש הוא הסיבה לחזרתו. יש סיבה גדולה יותר – והסיבה הזו היא כנראה אני.

לאחר כמה דקות של שתיקה, פיטה נשבר.

"והוא רוצה לראות אותך בחצות?"
"כנראה,"
"הלילה?"
"השיר לא מציין כל לילה אחר, לא?"
"איפה?"
"ליד עץ כלשהו, אבל אני לא יודעת. המקום היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו הוא היער, וביער יש יותר מדי עצים מכדי שאני אזהה את גייל בחושך הזה."
"קטניס..." הוא נאנח.

אני מביטה אל מחוץ לחלון. לפי העננים, גשם כבד עומד לרדת בקרוב. ענפי העצים מרשרשים ברוח החזקה ומפריעים לי להתרכז כשאני מנסה לחשוב על עץ מסוים שגייל ואני קשורים אליו איכשהו.

ופתאום ההבנה מכה בי: זה לא היה עץ, אלא מטאפורה. הכיכר של מחוז שתים-עשרה. המקום בו הוא כמעט נרצח בידי אוכף השקט החדש, שלא רצה דבר בתמורה לתרנגול ההודו שהוא תפס - דבר מלבד עינויים. 

"מה השעה?" אני שואלת במהירות.
"כמעט אחת-עשרה." פיטה משיב לאחר מבט קצר בשעון היד שלו. הוא רוצה לדעת עוד – אני יודעת זאת רק לפי המבט בעיניו. הוא רוצה לדעת מה גייל רוצה ומה אני עושה. ואני לא אתן לו. אם מה שגייל רוצה עומד לסכן מישהו – אני אהיה היחידה שבסכנה.
"אני חייבת להתכונן."

אני זקוקה לזמן לעכל ולהפנים את מה שעברתי עכשיו, אז אני מתיישבת על המיטה ומשחזרת את הטכניקה הישנה שאחד הרופאים לימד אותי בתקופת ההחלמה שלי אחרי הגמול הרבעוני השלישי והאחרון של משחקי הרעב. 
"קוראים לי קטניס אוורדין. אני בת שלושים ושבע. לפני עשרים שנה, פיטה מלארק ואני זכינו במשחקי הרעב, פעמיים. היתה מלחמה. הייתי העורבני החקיין. שנינו שרדנו אותה. היה לי חבר בשם גייל הות'ורן, שנלחם איתנו ונשאר לעבוד ולחיות במחוז שתיים. עכשיו הוא חוזר והוא רוצה שניפגש."אבל למה?

שנית, השיער שלי צריך הברשה טובה, אז אני מפרקת את הצמה ההדוקה שלי, מברישה אותו – זה כואב – וקולעת אותו בצמה חדשה לאט-לאט. הוא עבה מכדי שאצליח אי-פעם לקלוע צמה במהירות. השיער שלי עדיין ארוך, עדיין כהה ועדיין עבה כפי שהיה לפני המלחמה. כנראה הדבר היחיד שלא השתנה במשך כל השנים הללו.
לאחר מכן, אני מתעטפת בז'קט החום של פיטה שתמיד אהבתי לשאול ממנו כשהוא לא הזדקק לו. הוא מחמם, והלילה קפוא. כל שאני יכולה לחשוב עליו במשך כל הזמן הזה הוא גייל.

"אני אוהב אותך, קטניס." פיטה לוחש אלי ונושק ללחיי. יש משהו מרגיע ומעודד בקול שלו ובהרגשה החמימה של שפתיו הרכות והקטנות שמרפרפות בעדינות על פניי. "בהצלחה."
"אני בהחלט אצטרך אותה," טיפת סרקזם עקשנית חודרת לטון הדיבור שלי. "תודה."

ואז אני יוצאת החוצה, אל הקור של הלילה.

===

כן, הפאנפיק פורסם גם בתפוז, אבל זו אני שפרסמה אז לא גנבתי זכויות של אף אחד ^.^

		הפרק הבא