אף לילה לא היה כמו הלילה הזה. הכל קרה כל כך מהר, שאף אחד לא היה בטוח אם הכל באמת קרה. מישהו בגד בהם. מישהו שהם החשיבו אותו לחבר טוב שלהם, לאחד שתמיד אפשר לסמוך עליו. אבל זה לא היה ככה, מסתבר. הוא היה שונה. העדיף את החסות על פני חברות האמת. הוא היה פחדן. לא יותר משפן קטן, אבל הם לא ידעו את זה. מעטים מאוד שמעו עליו. ועכשיו הוא בכלל מת. אולי.
הוא הגיע באישון לילה למקומו של אדונו וסיפר לו כל מה שידע. הוא סיפר לו מי הם ובמה הם עוסקים. הוא סיפר לו על אותו אחד שבבית הספר היה החבר הכי טוב שלו, או לפחות ככה הוא טען. הוא סיפר לו מה הוא עשה, ולמה. את מי הוא אהב, ומה הוא עשה למענה. הוא סיפר לו הכל. הוא סיפר לו שהוא שומר הסוד. וברגע הזה אדונו היה מאושר. הוא סיפר לו איפה הם עכשיו.
בלי לחכות יותר מדי אותו אדון סידר את ענייניו ותוך זמן קצר יצא. אותו אדון הרגיש שכעת הוא יכול לחזור לאיתנו. הוא ירגיש על גג העולם, וגם יהיה שם. הוא יוכל לעשות הכל, ואף אחד לא יתנגד לו. מלבד אולי אדם אחד, אבל גם זמנו של אויבו יגיע בקרוב. אבל זמנו שלו, של האדון, לא יגיע. ככה לפחות הוא תכנן, ותכנוניו יצאו לפועל. הוא עדיין שמע בתוכו את המילים שחזרו על עצמן שוב ושוב. אותן מילים שהניעו אותו לעשות את מה שהוא עושה עכשיו.
הוא הגיע למקום תוך דקות ספורות. הוא הטיל על עצמו לחש הנגזה, ונעלם. עוברי אורח חלפו על פניו, בלי לראות אותו או אפילו לשים לב שהוא שם. אחדים נתקלו ברגלו וחיפשו את מקור ההיתקלות, אך כשלא מצאו הניחו לתעלומה והמשיכו בדרכם.
הרחוב היה שקט במיוחד. מספר מכוניות מועט ביותר חלפו במהלך השעה שניצב שם, דומם, רואה ואינו נראה. הוא הסיט מבחוץ את וילונות הבית המיועד והביט פנימה. היו שם 3. שניים גדולים ואחד קטן. הגבר ישב ליד שולחן, כשרגל אחת מונחת על רגלו השניה, שתה קפה וקרא עיתון זז. היו לו משקפיים והוא היה בעל שיער שחור. ניתן יהיה להשמיד אותו בקלות, חשב האדון. וגם אותה, את האישה שהייתה בחדר. היא נראתה קצת פחות גבוהה מהאיש, מבעלה. היו לה פנים שלוות ונעימות. הן צחקו עכשיו. היא הביטה בתינוק, קטן ושמנמן. היו לו מעט שיניים. היו לו דמעות על הפנים, דמעות שעכשיו אימו ניגבה אותן. הוא הסתכל עליה וניסה לחייך. אימו התרגשה וליטפה אותו בחמימות.
הגיע הרגע שלו. לחש ההנגזה בוטל ונשמע פיצוץ. דלת הבית התפוצצה לחלקים והתעופפה באוויר. מבטיהם של כל יושבי הבית קפאו. התינוק החל לבכות.
הוא ניסה להזיז את הגבר, אך הוא לא הסכים. הוא התנגד בכל תוקף. הוא השלה את עצמו אם חשב שזה יעזור. הוא ידע מי עומד מולו. הוא גונן בידיו, ניסה להדוף את האדון אך ללא הצלחה. האדון שילח לעברו אור ירוק והוא נפל על הרצפה חסר רוח חיים.
אז הוא עבר לאישה. היא החזיקה את התינוק ומיהרה לשים אותו בעריסה שלו כשראתה מה קרה. האדון הביט בה וחייך, דיבר אליה אך היא רק צרחה. התינוק המשיך להשמיע יבבות כאב ועצב, הוא לא הבין מי זה הזר שנכנס אליו הבייתה.
האישה צעקה, וניסתה לגונן. היא הביטה בתינוק, בפעם האחרונה ואז היא קרסה.
התינוק הסתכל עליה כשהיא נופלת, צעקתה הדהדה במוחו והוא בכה. חזק יותר ויותר. הוא הרכין את ראשו וילל. האדון פסח מעל אימו והביט בו. הביט בתינוק קטן, חסר הורים וחסר הגנה. אין בידו שום אמצעי להתגונן.
הוא הביט בפעוט והניע את ראשו. הוא רצה להעביר יד על פניו אך דחה את הדחף הזה. לא לפני שיסיים את משימתו. הוא כיוון את ידו על התינוק, את יד השרביט שלו. עיניו היו ממוקדות בתינוק הקטן, שלפתע השתתק.
האדון צעק משהו, שנבלע ברעשים מבחוץ, אבל קרה ההפך משציפה. האור הירוק פגע בתינוק וחזר. הוא התנדף ונעלם כאילו לא היה. הוא רצה לצעוק אבל לא יכל. הוא לא היה יותר מרוח קרירה, חסרת שלד ועצמות. הוא ברח משם, הוא נוצח.
ובינתיים, התינוק שבעריסה ישב ודמעות על עיניו. הוא קיבל מתנה מהביקור של הזר. ברק.
|