היומן

אני שוכבת על הרצפה הקרירה בחדר, על הגב. ידי שלובות על החזה, רגלי שעונות על הקיר החיוור בזווית של 90 מעלות, ושערי מפוזר על הרצפה סביב ראשי. לא תנוחה נוחה במיוחד, אבל זה מאפשר לי לחשוב בבהירות. אני מביטה אל החלל הריק, אל התקרה. פשוט בוהה. בחלקיקי האבק הקטנים שנעים מעליי ומדי פעם נעלמים. אני עוקבת אחר תנועתם באוויר, מלמעלה עד למטה, עם כל הפיתולים והסיבובים שהם עושים עד שהם נוחתים על הרצפה או עליי. אני מהרהרת אם כוח הכבידה פועל גם עליהם, הרי הם מתעופפים מעלה ומטה לפני שהם נוחתים, ועד כמה שידוע לי אין להם כנפיים. אני מתבוננת בקיר שבצידי הימני, בצביעה הלא אחידה שלו, בצבעו המתקלף ומנסה למדוד בעיני את אורכו. לא שזה יעזור לי במשהו, אבל אני חייבת להעסיק את עצמי. פשוט חייבת. אני מניחה שהגובה שלו הוא 3 מטרים. אני מביטה בקרני השמש הספורות שמסתננות אל תוך החדר דרך מעט התריסים הפתוחים, וחושבת. בראשי מתרוצצות אינספור מחשבות. החל בחדר הריק שסביבי וכלה בגלידה שגמרתי אתמול. אני ממשיכה להתבונן בקיר. אולי הוא 3 עשרים. הצביעה שלו ממש לא אחידה וזה מציק לי בעין. אני מנסה לעשות סדר במחשבות, לגרום להן להיכנס לראשי ולמלא את נפחו בזו אחר זו לפי סדר חשיבותן אך אני מגלה שזו משימה כמעט בלתי אפשרית. הייתי צריכה לדעת שאני לא אצליח כי אני לא טובה בלסדר דברים. אז אני מנסה לגרש אותן. את כולן ביחד בבת אחת. שילכו. אני מצליחה לרגע ומרגישה שמחה ואז הן חוזרות וממלאות את הראש שלי שוב והשמחה מתפוגגת. זה נדמה כאילו הן רק תפחו בשנייה הזאת שהן היו בחוץ. אני מתייאשת ונותנת להן למלא אותי יחד. בליל נוראי ולא מאורגן של מחשבות. אני תכף אתפוצץ.

זה ממש קצר, אבל אם תאהבו אני אמשיך (: 

		הפרק הבא