טרגדיה

אני אמילי, בת 16, ואני לא מאחלת את מה שקרה לי לאף אחד.

זה קרה כשהייתי בת 6, הייתי אצל סבתא. פתאום, הטלפון צלצל וסבתא ענתה.

לאיש שדיבר איתה היה קול בהול, נמרץ, לחוץ. אך לא הצלחתי להבין מה קרה.

סבתא החלה לבכות, ממש נלחצתי. לא הפסקתי למשוך בזרועה ולשאול אותה מה קרה. כשלא ענתה, חיבקתי אותה, לא מבינה למה גם אני בוכה.

"אמילי." סבתא לבסוף פתחה בקול רועד. הסתכלתי עליה בעיניים עצובות. "אמילי," היא חזרה שוב. "זה אימא ואבא...הם נהרגו בתאונת דרכים." ואז היא השתתקה. לקח לי דקה לעכל את מה שהיא אמרה, ופרצתי בבכי חסר מעצורים.

לאחר כחצי שנה, סבתי מתה מצער. היא הייתה קרובת המשפחה האחרונה שנשארה לי, ואז עיקלו לי את הבית.

עברתי לגור ברחוב, ללא אוכל או מקום לישון, סובלת.

הם מצאו אותי כעבור יומיים, רועדת בשלג. הם יצאו ליום חופש מבית היתומים. יום שנועד "לחפש" יתומים מסכנים שלא שיחק להם המזל, כמוני. התמזל מזלם והם קיבלו קינוח לארוחת הערב.

הלוואי ולא היו מוצאים אותי. הייתי מעדיפה להישאר ברחוב.

הם העבירו אותי לבית היתומים, לחדר משותף עם ילדה ששמה אלה. אין לי בעיה עם אלה, אל תבינו אותי לא נכון, היא פשוט רוצה ללמוד, והיא מקבלת ברצון את כל האלימות שמשתמשים נגדנו כדי ש"נגדל להיות אנשים טובים."

כמה ימים אחרי שעברתי לבית היתומים, התחלתי ללמוד. הייתי תלמידה גרועה. המורות לא עזרו לי, הפסיקו לרחם על מות קרוביי והחלו להעניש אותי בעבודות בית. כשזה לא עזר, הן החלו להשתמש נגדי באלימות. הן הפכו את חיי לאומללים יותר.

לבשתי כל הזמן בגדים ארוכים כדי להסתיר את החבלות, לא קיבלתי את הגזירה בשקט, היו ימים שלמים שלא אכלתי. אפילו שבועות. אלה לפעמים עזרה לי והגניבה לי אוכל שקנתה מהכסף שמביאים לנו כל חודש.

שמעתי שמגיל 15 יש יום אחד בשבוע שמקבלים חופש מהלימודים ויוצאים לעיר, קיוויתי שלפחות אז אוכל לברוח.

אך כשהתקרבתי לגיל 15, שכחתי מתכנית הבריחה שלי והתרכזתי בלאמלל את חיי המורות עוד יותר.

-----------------------

אשמח לתגובות, זה הפאנפיק הראשון שלי (:

		הפרק הבא