הלילה במכתש גודריק

זהו סיפור על לולאות זמן, סיפור על צחוקו המר של הגורל, סיפור שכתבתי תחת השפעה של מחסור חמור בשינה

העבר...
סיפורנו מתחיל אי שם בשנת 1981. ה-31 ליולי 1981 ליתר דיוק. מצלצל מוכר?...
בקוטג' ביתי וחמים יושבים להם לילי וג'יימס פוטר,
לוגמים כוס תה מתוק ומתבוננים בבנם הישן. (מי יכול לנחש איך קוראים לו?)
לפתע, נשמע קול חריקה קל, ומיד אחריו הדלת התפוצצה לאלפי רסיסים.
בפתח עומד לא אחר מאשר הלורד וולדמורט, אחד הקוסמים האפלים ביותר שידעה האנושות מעודה
וללא ספק מראה מעורר אימה.
"באתי," החל וולדמורט להגיד "לחסל את ההתנגדות. הצטרפו אלי, או שתמותו."
"לעולם לא נצטרף אליך!" שאג ג'יימס. "לעולם לא יבוא יום בו יבגוד פוטר באחיו ואחיותיו הקוסמים
על ידי כך שיתמסר לרוע! לעולם לא!"
"כוחותיך אולי גדולים, וולדמורט," הוסיפה לילי.
"אך הרוע תמיד יעמוד מפסיד מול הטוב. תמיד. זכור זאת."
"מילים אמיצות. אך אומץ וטיפשות מובדלים אך ורק ע"י נקודת מבט. ולפי נקודת המבט שלי,
אתם אלו שעומדים מפסידים מול כוחות הגדולים מכם בהרבה.
קיוויתי שלא אצטרך להגיע לזה. כל הוויתי קוראת לי לחוס עליכם.
לא כי אתם ראויים לחיות יותר משאר מתנגדיי, אך משום שעדיין יכול אני להעביר אתכם לצידי."
"חשבתי שכבר אמרתי לך. לילי ואני נמות לפני שנצטרף אליך."
"טוב ויפה. תמותו, אם כן"
וולדמורט הרים את שרביטו והחל לבטא את קללה.
"לילי, רוצי!" צעק ג'יימס. "רוצי וקחי את הארי איתך! אני אעכב אותו!"
"ג'יימס!"
"רוצי לילי! זכרי תמיד, אני אוהב או..."
"אוורה קדוורה!" קטע וולדמורט את ג'יימס.
היה הבזק של אור ירוק מסנוור, וג'יימס פוטר מת.
"כמה רומנטי." אמר וולדמורט בקול קר. "הוא מת במהלך הצהרת האהבה שלו אליך. נאום ראוי לאוסקר."
"תעשה לי כראות עיניך." בכתה לילי, "הרוג אותי, אם זהו רצונך. אך עזוב את הארי במנוחה.
הוא לא חלק מכל זה."
"צדקת בחלק הראשון, באמת אהרוג אותך, אך לאחר שאסיים איתך, אחסל גם את בנך.
יהיה זה סיכון גדול מדי להשאיר אותו בחיים."
"האהבה תנצח הכל, וולדמורט. הכל." אמרה לילי, ונשקה לבנה במצחו.
"אוורה קדוורה!" אמר וולדמורט.
שוב היה הבזק מסוור של אור ירוק, אלא שהפעם נוסף לו צחוק קר וגבוה. צחוקו של וולדמורט.
ידה של לילי פוטר הרפתה מהעריסה, ונפלה חסרת חיים לארץ.
"וכעת הגענו אל הארי פוטר הצעיר. כעת הסכת ולמד לקח חיים חשוב.
האהבה אינה מגינה מדבר. היא כמו שריון מקליפות ביצים.
היא קורסת ומתפרקת תחת החלושות שבהתקפות." ואז, הוא אמר רק שתי מילים:
"אוורה קדוורה"
אך משהו השתבש. האור הירוק נגע במצחו של הארי, במקום המדויק בו נשקה לו אמו,
וחזר מוכפל פי עשרות מונים על הלורד וולדמורט עצמו.

ההווה...
הארי פוטר, גבר בשנות העשרים שלו, נכנס לביתו.
"ג'יני, מתוקה, הגעתי."
אין תגובה.
"ג'יני?"
פתאום צלצול טלפון.
"הלו?" "הארי, זו אני. אני מאחרת קצת היום. המון עבודה פה במשרד.
צריך לתאם את כל הפשיטות, ובכלל, הכל פה בבלגן מוחלט."
"טוב, נדבר כשתגיעי הביתה. ביי"
"ביי"
בינתיים הארי שלנו מסתובב ומסדר את הבית.
הוא וג'יני נשואים כבר כמה שנים ויש להם ילד בן שנה: וויליאם סדריק פוטר,
על שם חברו של הארי שמת בשנתו הרביעית של הארי בהוגוורטס.
זו כבר השעה 22:20 כשג'יני פוטר נכנסת לבית המרווח, ומוצאת את בעלה במטבח, מבשל ארוחת ערב.
"אוו, זה מריח טוב."
"ג'יני, הגעת!"
"מה אתה אומר שאחרי ארוחת הערב, נפתח איזה בקבוק יין, ואז..."
"אני אוהב את דרך המחשבה שלך."
לפתע, נשמע קול חריקה קל, ומיד אחריו הדלת התפוצצה לאלפי רסיסים.
בפתח עומד לא אחר מאשר הלורד וולדמורט,
אחד הקוסמים האפלים ביותר שידעה האנושות מעודה וללא ספק מראה מעורר אימה.
"באתי," החל וולדמורט להגיד "לחסל את ההתנגדות. הצטרפו אלי, או שתמותו."
"לעולם לא נצטרף אליך!" שאג הארי.
"לעולם לא יבוא יום בו יבגוד פוטר באחיו ואחיותיו הקוסמים על ידי כך שיתמסר לרוע!
לעולם לא!"
"כוחותיך אולי גדולים, וולדמורט," הוסיפה ג'יני.
"אך הרוע תמיד יעמוד מפסיד מול הטוב. תמיד. זכור זאת."
"מילים אמיצות. אך אומץ וטיפשות מובדלים אך ורק ע"י נקודת מבט.
ולפי נקודת המבט שלי, אתם אלו שעומדים מפסידים מול כוחות הגדולים מכם בהרבה.
קיוויתי שלא אצטרך להגיע לזה. כל הוויתי קוראת לי לחוס עליכם.
לא כי אתם ראויים לחיות יותר משאר מתנגדיי, אך משום שעדיין יכול אני להעביר אתכם לצידי."
"חשבתי שכבר אמרתי לך. ג'יני ואני נמות לפני שנצטרף אליך."
"טוב ויפה. תמותו, אם כן"
וולדמורט הרים את שרביטו והחל לבטא את קללה.
"ג'יני, רוצי!" צעק ג'יימס. "רוצי וקחי את וויליאם איתך! אני אעכב אותו!"
"הארי!"
"רוצי ג'יני! זכרי תמיד, אני אוהב או..."
"אוורה קדוורה!" קטע וולדמורט את הארי.
היה הבזק של אור ירוק מסנוור, והארי פוטר מת.
"כמה רומנטי." אמר וולדמורט בקול קר. "הוא מת במהלך הצהרת האהבה שלו אליך.
נאום ראוי לאוסקר."
"תעשה לי כראות עיניך." בכתה ג'יני, "הרוג אותי, אם זהו רצונך.
אך עזוב את וויליאם במנוחה. הוא לא חלק מכל זה."
"צדקת בחלק הראשון, באמת אהרוג אותך, אך לאחר שאסיים איתך,
אחסל גם את בנך. יהיה זה סיכון גדול מדי להשאיר אותו בחיים."
"האהבה תנצח הכל, וולדמורט. הכל." אמרה ג'יני, ונשקה לבנה במצחו.
"אוורה קדוורה!" אמר וולדמורט.
שוב היה הבזק מסוור של אור ירוק,
אלא שהפעם נוסף לו צחוק קר וגבוה. צחוקו של וולדמורט.
ידה של ג'יני פוטר הרפתה מהעריסה, ונפלה חסרת חיים לארץ.
"וכעת הגענו אל וויליאם פוטר הצעיר. כעת הסכת ולמד לקח חיים חשוב.
האהבה אינה מגינה מדבר. היא כמו שריון מקליפות ביצים.
היא קורסת ומתפרקת תחת החלושות שבהתקפות." ואז, הוא אמר רק שתי מילים:
"אוורה קדוורה"
אך משהו השתבש.
האור הירוק נגע במצחו של וויליאם, במקום המדויק בו נשקה לו אמו,
וחזר מוכפל פי עשרות מונים על הלורד וולדמורט עצמו.

העתיד...
וויליאם פוטר עמד על רציף תשע ושלושה רבעים, והמתין לרכבת האקספרס להוגוורטס.
בעשר השנים האחרונות הוא גדל אצל הסנדקים שלו, רון והרמיוני וויזלי,
שסיפרו לו על המורשת האצילה שלו:
"זכור וויל, אתה נצר לשושלת פוטר. הורייך נרצחו ע"י לורד וולדמורט,
כמו סבייך לפניהם. אתה חי בזכות אהבתם אליך, ואהבתנו אליך ואליהם.
זכור זאת כל יום מימי חייך. ותזכור, שהאהבה גוברת על הכל. כל המכשולים,
כל הרוע. האהבה לוקחת הכל."
ועכשיו הוא עומד על הרציף ומתכונן לעלות לרכבת, למרות שקצת קשה לו עם המזוודה.
"צריך עזרה עם זה? שלי כבר על הרכבת."
"כן, תודה. אני וויליאם."
"נעים להכיר אותך. אני ג'ים."
"אתה אמריקאי?"
"כן, באתי ללמוד כאן כי אומרים שזה ביה"ס הטוב ביותר לקסם בעולם."
"כן, גם אני שמעתי אותו דבר."
הם עולים על הרכבת, מתיישבים איש ליד רעהו וממשיכים לדבר.
וההסטוריה חוזרת על עצמה בדיוק של שעון שוויצרי, לטוב ולרע.

- סוף -