משחקי הרעב ה- 24

קודם כל, נמחק לי המשתמש הקודם. אז כל מי שנרשם לפאנפיק הזה מהמשתמש הקודם מוזמן להירשם שוב לכאן. אני אמשיך לעדכן כאן. אני משחזרת את הפרקים הקודמים :)

הפרק השלישי יעלה בשבוע הקרוב. שבוע נפלא♥

- - -

"בוקר טוב" אמא העירה אותי עם מגש שעליו הייתה מונחת פרוסת לחם וכוס חלב. "תודה" עניתי לה בחיוך אך בתוכי כעסתי שבזבזה עליי מצרכים כה חשובים.  תוך זמן קצר חיסלתי את כל האוכל שהיה על המגש. קמתי ממיטתי ופניתי לחדר הקטן שהיה מיועד לרחצה. רחצתי את פניי,גופי ולאחר מכן סירקתי את שיערי החום והארוך עד שגלש לי עד המותניים.  הלכתי לכיוון החדר הקטן שאמור היה להיות הסלון, קימברלי אחותי הקטנה כבר חיכתה לי שם. הבטחתי לה אתמול שאני אקח אותה לחלק העשיר של מחוז 12 לסיור קטן ונבלה קצת ביחד. "הארייט, את בסדר?" קימברלי שאלה בעודה מסתכלת על הפנים העצובות שלי, נזכרתי שהיום הוא יום האסיף למרות שהעדפתי לא לחשוב על כך. "כן, חמודה בואי נלך". תפסתי בידה ובדרך צעקתי לאמא שהייתה בחדר הרחצה שאנחנו יוצאות. קימברלי כ"כ יפה, אולי היא רק בת 9 אבל יש לה את היופי של אבא שלנו, עיניים ירוקות ושיער שחור חלק שמגיע עד מחצית גבה. אני יותר דומה לאמא, שיער חום בהיר, יותר שטני ארוך מאוד, עיניים חומות מיוחדות שיכולות להיראות לפעמים בהירות ולפעמים כהות. אני מובילה את קימברלי הקטנה דרך חנויות,בתים,שבילים עד שאנחנו מגיעות כמעט לקצה השני של מחוז 12 לגינת הפרחים הקטנה שאני יושבת בכל יום אסיף. אנחנו מתיישבות ואני קוטפת לקימברלי כמה פרחים צבעוניים ותוקעת אותם בשערה. 
היא יפיפיה, מסוונרת, לא פלא שהמון עיינים ננעצות בה מהרגע שהיא נכנסת לבית הספר. אני מנסה לחשוב על קימברלי, על ג'ט הידיד הכי טוב שלי ולא להתרכז ביום האסיף. אבל המחשבות שמתרוצצות במוחי מזכירות לי את כמות האסימונים ששמתי תמורת אוכל למשפחתנו. השם שלי, מופיע בכדור 24 פעמים, ממש כמספר השנים שבהם מתקיימים משחקי הרעב. אחרי זמן ממושך שבו אני מדברת עם קימברלי על בית הספר, חברותיה ועל כך שאינה צריכה לדאוג לי היום ביום האסיף, אני תופסת בידה ואומרת לה שהגיע הזמן לזוז הביתה. "אבל הארייט! את מבטיחה שלא שמת יותר מידי אסימונים?" היא שואלת במבט מודאג ביותר "כן, קים. אל תדאגי לי.. אין סיכוי שאני אבחר, את לא יודעת כמה אסימונים שמו חברותיי!" אני עונה לה ומנסה להעמיד פנים שאני לא מודאגת כלל, אני חושבת שזה עובד עליה. "טוב, אבל אני עדיין מפחדת שתעזבי אותנו ונהיה רעבים. אני מספיק גדולה כדי להבין שמי שנבחר למשחקים האלה לא חוזר משם בחיים." אני מסתכלת עליה במבט עצוב, יודעת שהיא צודקת אך לא מודה בכך בקול כדי לא להדאיג אותה עוד יותר. "קים, את לא צריכה לחשוב על זה. זה לא אמור להטריד אותך! עכשיו קומי ותתחילי ללכת אחרת נאחר!" הרמתי את קולי בעצבנות משום שאני לא רוצה שתחשוב על כך, ואני מאחלת לה שלעולם לא תרגיש איך זה לאבד בן משפחה שנשלח למשחקי הרעב. 
היא עד היום לא יודעת מפני שאף אחד לא העיז לגלות שכשהיא הייתה פעוטה ולא ידעה דבר על משחקי הרעב, אחותנו הגדולה רייצ'ל נשלחה למשחקי הרעב, אני הייתי אז בת 8. רייצ'ל הייתה בחורה חזקה מאוד ושרירית משום שעזרה לאבי לעבוד במכרות פחם, הוא הצליח לסדר לה משרה למרות שלא היו לוקחים ילדים מתחת לגיל 18, אבל שלי שכנע את מפקחי המכרה שהיא שרירית וחזקה מספיק. בהיותה בת 17, הי עלתה בגורל ונשלחה למשחקי הרעב האכזריים. רייצ'ל שרדה מעולה ונשארה בחמישייה האחרונה, יצגה בכבוד את המחוז שלנו אך מפני שהיה לה מחסור במים היא שתתה מאגם מורעל ומתה. אני לא אשכח לעולם את ההתנהגות של אמא שלי שהתחבאה במיטתה וסירבה לצאת מחדרה במשך חודשים. זה היה מזל שאני  החלטתי ללכת על זה ולצאת אל השדות הענקיים שהקיפו את מחוז 12, המון בע"ח הסתובבו שם ובתקופות החמות היו גם פירות על השיחים. למדתי לצוד בעזרת חניתות ענקיות שירשתי מסבי, החניתות מוחבאות בארון קטן בחדרי והן עטופות בשמיכה כחולה ענקית כדי שלא יגלו את כלי הנשק שיש בביתנו. אני מקצועית בהשלכת חניתות, אני יודעת שאני מסוגלת להרוג גם אנשים בעזרת חניתות, אם רק היה לי האומץ. יכולתי לתקוף את כל אוכפי השקט במחוז ולהדוף עוד אוכפי שקט נוספים שהקפיטול היה מביא. אבל אני לא יכולה, כי אני פחדנית. רייצ'ל תמיד הייתה המפרסנת של המשפחה עד שנשלחה למשחקי הרעב,  ואז אני נכנסתי לסיפור בהיותי בת 9, ממש כמו קימברלי עכשיו אני הוצאתי את אחת החניתות שמוחבאות אצלנו בארון, החניתות שהיו של סבי. התחלתי לשחק איתן ואמא שלי צעקה עליי שנגעתי בהן כי הן היו מסוכנות ופקדה עליי להחזירן למקום. 
אח"כ כשהוריי היו בעבודה וקים ישנה, התגנבתי לשדות עם 2 חניתות גדולות והתחלתי לשחק איתן עד שהבחנתי בציפור קטנה שישבה על אחד השיחים, השלכתי עליה את החנית אך החנית פספסה אותה ופגעה בשיח. הציפור התעופפה במהירות ואני החלטתי לא להתייאש. אחרי ימים,שבועות ואולי אפילו חודשים שבהם צדתי חיות זעירות שהיו ממש ממש קרובות אליי, התחלתי להשתפר והשתפרתי עד רמה כזו שאני יכולה לפגוע בארנבות וסנאים שמגיעים מהיער של המחוז הסמוך כ-5 קילומטרים מהם. אני לא מגזימה, בחנתי את יכולותיי בימים האחרונים. מאז ומעולם אני הולכת אל השדות שלנו לבד, אף פעם לא לקחתי איתי את ג'ט או קים מפני שהם לא בנויים לסביבה כזו. השדות שלנו מאוד שונים משדות חקלאות רגילים, הם שדות שיש בהם יצורים משונים ואפילו יצורים שחיים ביערות. בשדות שלנו יש חלקות 'ערומות' לגמרי ללא כל סימן חיים וצמחים, ואילו יש חורשות עצים קטנות שעליהן יש המון בע"ח עסיסיים שאפשר לצוד ולמכור בכיכר העיר. 
אנחנו מתקרבות לביתנו כשלפתע משום מקום צץ ג'ט עם שק מלא לחמניות קטנטנות מרוחות בשמן ארנבות. "אמא'לה!" אני צורחת בבהלה, ג'ט צוחק ואני תוקעת בו מבטים חמוצים וזועפים. קים עומדת לידי ומהופנטת מריח הלחמניות. "בוא! תיכנס כבר, מעצבן.." אני קוראת לו לבוא בפנים זועפות אבל מצליחה להגניב חיוך קטן לעברו, הוא מגחך בשקט. אנחנו מתיישבים סביב שולחן האוכל וסועדים יחדיו, כולם אוכלים את הלחמניות ושותים מיץ שאמא שלי סחטה מתפוזים יקרי הערך שקטפתי מעצים שבחורשת פירות ההדר. "טוב, תודה רבה גברת ומר ת'ומפסון על האירוח והאוכל, מוטב שאזוז לביתי. עליי להתארגן לקראת יום האיסף,להתראות." הוא מחייך לעברנו ומתחיל ללכת לכיוון הדלת. "או! תודה לך, ג'ט. ד"ש לאמא ולליסה." אמא שלי מודה לג'ט. "בהצלחה.. ג'ט" אני לוחשת לעבר ג'ט וחיוך עצוב עולה על פניי, גם ג'ט נעצב קצת כי שנינו יודעים כמה זה מזכיר לי את רייצ'ל. דמעות זולגות על פניי. 
אני ממהרת להסתלק מחדר האוכל "תודה, היה טעים" אני ממלמלת לעבר הסועדים סביב השולחן ופונה לחדר הרחצה. לאחר רחצה וסירוק שערי אני מתבוננת על השמלה היפיפיה שאמא הניחה על מיטתי, הצבע הסגול הבהיר, שמלת משי צמודה עם כתפיות דקות וחצאית רפוייה ונפוחה כמו של בלרינות שמגיעה עד הברכיים שלי. ליד המיטה מונחות נעלי בובה תואמות. אני שמחה אך נאנחת בו זמנית, אני יודעת, אלו הבגדים שלבשה רייצ'ל ביום שעלתה בגורל ונבחרה להישלח למשחקי הרעב. אני מזהה את הצבע הסגול הבהיר ואת הנעליים שכ"כ קינאתי בה שאמא הביאה לה. אני מחליפה בגדים בדממה מוחלטת ללא בכי,צחוק או אנחות ופונה למראה הקטנה שתלוייה על הקיר. "את נראית נפלא!" קימברלי עומדת לידי מחוייכת ומצביעה על השמלה שלי. "תודה רבה, חמודה שלי" אני מתכופפת אליה ומחבקת אותה חיבוק חזק וחם כ"כ עד שפשוט לא מתחשק לי להרפות ממנה לעולם. אבל אז אמא נכנסת לחדר, היא מפרידה ביני ולבין קים ומסדרת את שערי. היא מסרקת אותו עד שנראה כמו פאה מדוייקת להפליא ומפזרת אותו, לא אוספת אותו לקוקו גבוה, לא קולעת אותו לצמה פשוט מפזרת אותו וזהו, בלי שום תוספות. "וואו! את הילדה הכי יפה באסיף" אמא מחייכת אליי ומחבקת אותי חיבוק אמהות אוהב. אני ניגשת לאבי שעומד בחדר הכניסה הקטן ומחבקת אותו חזק חזק. נשמע הצלצול הקורא לכולם להתאסף בכיכר העיר, אנחנו מתחבקים כולם חיבוק משפחתי אחד גדול ואוהב ופונים לכיוון היציאה.
בכניסה לכיכר העיר אוכפי שקט ומפקחים מהקפיטול לוקחים דגימות דם שלנו.  אח"כ מובילים אותי לאזור של הנערות בנות ה-15, אני מאתרת את ג'ט בין אזור הבנים בני ה-16 ומחייכת לעברו חיוך מרגיע אך כשהוא רואה את בגדיי החיוך שלו מתחלף למבט מודאג מאוד. טרודי, האישה שאחראית על הגרלת השמות כבר עומדת על הבמה עם תלבושת מזעזעת מתמיד. שמלה צהובה כמו החרציות שגודלות בגינת הפרחים שבקצה המחוז, נעלי עקב תואמות בצבע צהוב בוהק וצעקני שמרב עקב לא רואים את הנעל, פאה זהובה מבריקה וורד ענקי בצבע צהוב חיוור שתקוע לה בשיער בדיוק מעל האוזן, היא נראית ממש כמו ליצן. "זכות קדימה לבנות" היא מחייכת חיוך חושף שיניים ומטריד מאוד. "בואו נראה איזו נערה חמדמדה נבחרה השנה!" היא שולפת פתק ומחזיקה אותו בכל הכוח עם בניית הציפורניים שלה באורך של 10 ס"מ, היא פותחת את הפתק ומקריאה בקול רם "הארייט ת'ומפסון". מה? איך? זה לא.. הצילו!

---

הפרק בכוונה ארוך כדי שתכירו קצת את הדמות ואת האנשים שחשובים לה. אני אשמח לביקורת, תיקונים,הערות,הארות וכמובן תגובות. זה הפיק הראשון שאני מפרסמת, יש לי עוד המון פיקים על דמויות שונות שלא פירסמתי. ושוב, אשמח לשמוע מה דעתכם\ן . אם יהיו לפחות 2 תגובות אני ממשיכה. חופשה נעימה ♥