לחיות בלי תקווה

וויתור זכויות: כל הזכויות שייכות לג'י קיי רולינג.

היבטתי בעיניה החומות ותהיתי.
כמובן שהבנתי למה.
התנתקתי מסביבתי, ורישרוש העלים נעלם כשצללתי לתוך עיניה. ואז ידעתי.
היא שיקרה.
הרגשתי שאני בבת אחת חוזר ליער. מצאתי את עצמי שוכב על האדמה, הלחי שלי צרבה מעט. שמעתי קול אומר "כדור הארץ לתום, כדור הארץ לתום."הקול היה שייך לה כמובן. זה היה קול כל כך יפה ונקי. הבחנתי בעליצות שהיתה בקולה. "מה" שאלתי בעוד ראייתי שבה ומתחדדת. "חלמת בהקיץ, תום."
הביטתי בה שוב. היא חברה שלי כבר שנתיים, קוראים סופיה והיא בת 13. היא נמוכה ממני בראש, שיערה חום בהיר ועיניה חומות כהות. היא תטוס בעוד שבוע לספרד, ארץ מולדתה ואני אשאר באנגליה. היא אמרה לי שאאחל לה שתיהנה ושהיא תבוא כל שנה לבקר אותי ושנישאר חברים. הבנתי למה היא רוצה לעזוב. עכשיו ידעתי שהיא שיקרה. היא אפילו לא התכוונה לחזור לארץ אחרי שהיא תטוס. חשדתי בכך אבל לא הייתי בטוח, עכשיו אני בטוח. היא כמובן, אוהבת אותי, אבל לא מספיק כדי לוותר על מקום רגוע יותר. היא למדה שלוש שנים בפנימיה בשם הוגוורטס, ועכשיו היא עוזבת את הפנימיה כי המנהל, פרופסור בדרדור, מת.
ההסטתי את מבטי מעיניה. אולי היא עושה החלטה נכונה כשהיא עוזבת את אנגליה. הכל בגלל המהומות. היו גם פעם מהומות כאלו. המהומות של פעם הרגו את סבתי והמהומות של היום הרגו את הורי ואחי. נשארתי אני, דודי ג'ו, וסבי אשר על שמו אני נקרא.
קמתי וההתיישבתי. סופיה חייכה ונישקה אותי. נישקתי אותה בחזרה, מנסה להיפרד מדאגותיי. היא רכנה וניצמדה אליי, מפילה אותי. התנתקתי ממנה וקמתי. "יש לי שיעורים להכין" אמרתי תוך כדי מושיט לה יד שתקום. היא עשתה פרצוף זועף "אבל עכשיו החופש הגדול" וקמה בלי לקחת את ידי. "טוב, להתראות" אמרתי, מנופף לשלום והולך בלי לחכות שהיא תענה.
חזרתי לשביל ויצאתי מהיער, ממשיך לחשוב. אם רק הייתי יכול לבוא עם סופיה, אבל הספרדית שלי לא טובה מספיק. למעשה אני יודע ספרדית רק בזכותה, כשהיא ניסתה ללמד אותי ואני הייתי תלמיד די גרוע, לבסוף התייאשנו. אולי אני אוכל לדבר עם המנהל החדש של ההוגוורטס הזה ואז יעלה לי רעיון.
 

נכנסתי לחדרי, מדליק את המחשב ונכנס לגוגל. "הוגוורטס" כתבתי ולחצתי חיפוש. אין תוצאות. "אוף, לעזאזל", דפקתי את ידי על השולחן. עורב שהסתכל עליי מחוץ לחלון ברח בבהלה וקרא "קראא, קראא!" הבחנתי במכתב שהעורב השאיר. פתחתי את החלון ולקחתי את המכתב, בעוד העורב, שחשבתי שהלך, מסתער עליי חזיתית. הוא שרט לי את הקרקפת והתעופף בחדרי בעוד הוא צועק "קראא, קראא!" הוא תקף שוב ואני התכופפתי והתגלגלתי ברגע האחרון. בלי לחשוב, תפסתי את מחבט הביסבול, קמתי והכיתי לכיוון ממנו שמעתי "קראא, קראא!". "פרחחח," העורב התרסק על מחבט הביסבול ועצמותיו נשברו. הוא נפל מהמחבט, דמו טיפטף מהמחבט ונוצרה שלולית סביבו, על הרצפה.
הרמתי את המכתב, מחליט לנקות את העורב אחר כך. נשכבתי על מיטתי ורק אז הבנתי שאני רועד, חולצתי מלאה דם, והחלון פתוח. קמתי, סגרתי את החלון והתחלתי לקרוא את מה שכתוב על המעטפה הלבנה (שעכשיו אדומה).
'לכבוד תום' בדיו שחור. פתחתי את המעטפה.
'תום,
פגוש אותי בגן הציבורי ביום רביעי בשעה שש אחר בצהרים'

הקראתי בליבי את המכתב שוב ושוב. יום רביעי זה היום ועכשיו השעה שלוש וחצי.
התרחצתי, החלפתי בגדים, ניקיתי את החדר ,זורק את שאריות העורב ומכבס את השמיכה שהתלכלכה.
שמתי את האולר בגרב שלי וחיכיתי.

		הפרק הבא