הרמיוני- אני אוהב אותך (סונגפיק)

ו.... חזרתי חלקית!! אחרי שנה גיליתי שאני עדיין מתגעגעת...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה 
כשהעולם היה קיים רק בתיאוריה 
ולא הבדילו בין מחר, שלשום ואמש, 
היו רבים איפה כדאי לשים ת'שמש 
אך דבר אחד הוסכם, 
אם עקשן הבן אדם, 
אין סיכוי, אין פיצוי, 
זה מה שקרה. 

רון ישב על המדרגות. הוא חשב על דבר אחד ויחיד. למען האמת, הוא די התבייש בזה. הוא עדיין לא הכיר מישהו בשנתון שלהם שיש לו חברה, או שהוא מאוהב.
הוא חשב אך ורק על... טוב, הוא חשב על הרמיוני. הוא ראה לנגד עיניו את שערה החום המקורזל, הפרוע ומסודר כאחד. הוא ראה את חיוכה המושך... הוא הרגיש את מגע ידיה על גב ידו... היא תמיד החזיקה בו כשפחדה ממשהו...
"רון?" נשמע קול מוכר. רון התנער. הוא הביט מעלה וראה את.. הרמיוני! הוא התאמץ בכל כוחו לא להסמיק. עכשיו הוא ברך על העובדה שהוא ג'ינג'י. הרי.. לכל ג'ינג'י יש פנים אדומות לפעמים.. נכון?
"הר... הר.. הרמיוני!" גימגם רון.
"בוא, אנחנו מאחרים לשיעור!" היא דחקה בו. רון קם מהמדרגות, לקח את חפציו, וצעד בעקבותיה.
"הארי מחכה שם, יש לו המון מרץ היום..." אמרה הרמיוני.
זה, כמובן, לא הפריע לרון. הוא רצה להיות איתה לבד.

נתתי לה חיי 
ירדתי על ברכי 
יאמינו לי כולם 
למדתי מה זה סתם ונעלבתי. 

הם הלכו עוד כדקה בדרך לשיעור, ואז, רון לא הבין מאיפה זה בא לו, אבל הוא פנה אליה.
"אני... אני... אוהב... כלומר, תרצי להיות חברה שלי?" רון לא רצה להגיד באופן גלוי כל שהוא אוהב אותה. גם הצעת חברות זה טוב, לא? 
"רון... אני..." התחילה הרמיוני לומר, אך רון הניח בעדינות את אצבעו על פיה, וירד על ברכיו. 
"הרמיוני, אני אבין אם לא תרצי, אבל..."
"רון.. אני.. אני לא חושבת שזה מתאים לי. מצטערת. באמת." היא אמרה, וניכר בקולה שניסתה להסתיר תחושת אשמה.
"זה בסדר," אמר רון. אך עמוק בתוך ליבו, היה מאוכזב. אולי אפילו יותר ממאוכזב. הוא פשוט נקרע מבפנים.
הם המשיכו ללכת בשתיקה. נותרו להם רק עוד כשלושים שניות להגיע לשיעור, לפי הערכתו של רון.

מאז עברו הרבה גשרים מעל המים 
וכבר הספיקו להמציא ת'צהריים. 
עוד לא ידעו הם על הגלובוס מה צורה לו, 
אם מרובע הוא, אם עגול, או איך שבא לו. 
אך דבר אחד ידעו, 
ואת זה מיד קבעו, 
אם סירבה - אין תקווה, 
זה מה שקרה. 

"מצטערת. באמת, רון," אמרה הרמיוני משראתה את פרצופו החמוץ.
"אה... זה... זה בסדר. אני מבין אותך," הזדרז רון לענות.
"דרך אגב, רוצה שאני אשב ליד שיימוס בארוחת הצהריים? כי זה בסדר," הוסיף. שיימוס תמיד ישב כעשרה מקומות מהם, ביחד עם דין. 
"זה בסדר, תשב איתנו, איתי ועם הארי. אני לא רוצה שתתרחק מאיתנו בגללי," קולה נשבר מעט כשדיברה. 

נתתי לה חיי 
ירדתי על ברכי 
יאמינו לי כולם 
למדתי מה זה סתם ונעלבתי. 

"רק שתדעי, אני אקריב את חיי בשבילך אם אי-פעם יהיה צורך," אמר רון בעגמומיות.
"תודה, אני מאוד מעריכה את זה," אמרה הרמיוני. קולה היה מתוק יותר מאי פעם. רון פשוט היה מאוהב.
הם הגיעו לשיעור, והתיישבו רחוק כמה שיותר זה מזה.
הארי כבר חיכה להם שם.

היום תמצא שהנושא לכל ויכוח 
הוא מה בא קודם - הביצה או התפוח, 
אחד אומר שנגמרים לו השמיים 
כשיש מספיק אוויר למדינה או שתיים. 
אולי בכל זאת נסתדר, 
היא תרצה אז נתגבר, 
היא מנעה כל גישה, 
זה מה שקרה כש... 

"הארי," אמר רון בפה מלא בארוחת הצהריים.
"מה?" שאל הארי, וניגב את פיו במפית.
"תוכל לתת לי קצת זמן אם הרמיוני אחרי האוכל?" שאל רון, והתמתח לאות שסיים את ארוחתו. הארי בטח יבין, חשב רון. הוא תמיד מבין. 
"בטח," אמר הארי. "אני אלך עכשיו למועדון עם נוויל."
"תודה, גבר," אמר רון וטפח על גבו של הארי.
הארי קם מהשולחן, והצטרף אל נוויל שהתקדם לעבר המועדון של גריפינדור.
רון קם מהשולחן והתקרב להרמיוני, שבדיוק סיימה לאכול. היא קמה מהשולחן, ונעמדה מולו, ממש פנים מול פנים. 
"אנימסכימהגיליתישגםאניאתהיודע," אמרה בתרגשות, בלי לנשום.
"מה?" שאל רון.
"אני מסכימה. גיליתי שגם אני... אתה יודע," אמרה הרמיוני, ונישקה אותו נשיקה קטנה ומהירה על הלחי. רון הרגיש מסוחרר. היא... היא באמת נישקה אותו!
"בואי, נלך למועדון," אמר רון, ושילב את ידו בידה.
"קדימה!" אמרה הרמיוני בעליצות, ורון הרגיש איך היא מהדקת את אחיזתה בו.

הם צעדו, אחד ליד השני, קרובים, למועדון של גריפינדור.

נתתי לה חיי 
ירדתי על ברכי 
יאמינו לי כולם 
למדתי מה זה סתם ונעלבתי.

"זה לא היה סתם, ששאלתי אותך," אמר רון. "אני באמת אוהב אותך."
"גם אני אותך," אמרה. "אולי רק עכשיו גיליתי עד כמה זה נכון- אבל גם אני אותך."
רון היה מאושר מתמיד. שום דבר לא היה יכול להרוס לו את הרגע הזה.