המעריצים הסודיים של שרלוק

אם כי לא ביקשתי אפילו פעם אחת, קרדיט מלא-שמן-ענק-דֶב-חתיכת-לווייתן למיה אחת2 על הפאנפיק הגאוני "המדריך להישרדות בספר האמריקאי" (http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2010942) על קטע שלקחתי ממנו בשביל ה... אתם תראוXD הדירוג עולה הפעם לPG-13 בגלל הקטע של הפאנפיק בו השתמשתי^^

"הה, ריכוז מבורך!" שרלוק נאנח בהקלה לאחר ששם על זרועו שלוש מדבקיות הרעל שכל-כך אהב, נשכב שוב על הכורסה שלו וספק כפיים במעין תפילה לאלוהי הבלשות היועצת - תנוחת החשיבה האולטימטיבית של האדון שרלוק הולמס.
"ואני מניח שלא היית מרוכז קודם לכן בדרכים להשיג את המדבקות המטופשות שלך." ג'ון התיישב גם הוא על כיסא שהיה בקרבת מקום והניח את ראשו על ידיו.
"הציניות שלך גורמת לך להישמע כאילו אתה לא מכיר אותי."
את זה ווטסון בהחלט לא צפה. "אתה לא אמור להגיד את המובן מאליו, שרלוק. אתה הרי שרלוק הולמס."
"כן, כן, אני יודע. תוצאות של חוסר ארור בריכוז." הוא זרק לחלל האוויר, מנופף באצבעותיו בחוסר סבלנות. "ואתה חייב להפסיק עם הציניות, ג'ון. אני יודע שהארייט חווה זמנים קשים לאחרונה ופורקת אותם עליך, אבל הציניות בהחלט לא הולמת אותך במיוחד."
ושוב, ג'ון אפילו לא טרח לשאול איך הוא ידע שאחותו נזרקה על ידי שלוש בנות-זוג בשלושת החודשים האחרונים, ושאחת מהן היתה כאובה במיוחד. תרתי משמע. "מוטב שתקשיב לעצמך מדי פעם, ידידי הסוציופת בעל התפקוד הגבוה."
"אתה הרי יודע שאין לי פנאי להקשיב להצעות הייעול המטופשות של האנשים."
ג'ון הנהן בהבנה. "אז מה לגבי התעלומה המסתורית כל-כך שהיית להוט להציג בפניי קודם?"
"אני זקוק למחשב, ברשותך."
בכניעה, הוא קם ממקומו כדי להביא את המחשב הנייד של ידידו (ולא לפני שטרח למלמל שמישהו צריך לחנך אותו להביא דברים לעצמו).
"שמעתי את זה!"
"יופי לך!"

"שרלוק?" שאל ג`ון בעדינות לאחר רגע שנדמה ארוך כמו נצח.

שרלוק המהם בחיוב וכשג`ון הניח יד כנגד העורק הראשי שלו, הרשה לנשימתו להיעתק (ג`ון עצר, נדמה להרחיק את כף ידו, אך שרלוק תפס בה והחזיר אותה למקומה. הוא פקח את עיניו, הביט עמוק לתוך עיניו של שרלוק והשקיע את אצבעותיו בשיערו).

ג`ון משך את שרלוק אליו, סוגר את המילימטרים הבודדים ביניהם, והבריש את שפתיו כנגד אלו של שרלוק. המגע היה עדין, קליל כנוצה, ונמשך לא-יותר מרגע אחד. הייתה זו הזדמנות שלא תחזור לעולם! אצבעותיו היו קבורות בלאו הכי בשיערו של ג`ון. שרלוק ניצל את ההזדמנות ותלש קווצה זעירה.

...

"מה לעזאזל?!"

שרלוק הביט בו בתמימות. "עדיין לא אמרת לי אם ערפדים יכולים לחטוף התקף לב."

"כמה זמן אתה יודע על זה?"
"שבוע. אני מבין את עצמי טוב יותר עם הדבר הזה, למרבה הפלא! תזכיר לי להעריך סופרים טוב יותר בפעמים הבאות שאמחץ את האגו המנופח שלהם בלי כל רחמים!"
"אתה מוכן להסביר לי מה לעזאזל אתה קורא בזמנך החופשי? שטויות ש... שמישהו... ממציא עלינו?" ג'ון ווטסון, המום מתמיד מתחביביו של חברו, נעץ בו מבט נוקב ולא מרוצה. בניגוד מוחלט לעמיתו, ג'ון לא טרח להסתיר את תמהיל החרדה, הזעזוע, הבלבול והכעס שפרץ ממנו ברגע שסיים לקרוא את ה... דבר.
מבוכה - ששרלוק בהחלט לא היה מודע אליה - התפשטה על פניו. הוא השתדל להישמע רגוע באומרו, "ובכן, זה משעשע לראות מה האנשים חושבים עלינו. הם כנראה קוראים את הבלוג בשקיקה, אבל מפרשים כמה דברים ממש לא נכון. וזה לא החלק הכי משעשע, אם כי אתה המום מכדי לראות את מה שהם מכנים פאן-ארט."
"יש חלק ויזואלי לעניין הזה?" החרדה פשטה כעת על פניו החיוורים של ווטסון המסכן. "מה...? זה... זה יותר גרוע מפורנו, שרלוק! חשבתי שאתה - שאתה מתעב את זה!"
"זה דווקא די מבדר! ברגע הראשון... כן, מטריד למדי - אבל כשאתה מתרגל לרעיון אתה לומד לחבב... כלומר... את הרעיון. לא אותנו ביחד. בשום אופן, לא בעד שום דבר בעולם."
"יש לך מושג מי היה עושה דבר כזה?"
"חכה רק רגע." שרלוק שלף את המכשיר הנייד שלו והקליד במהירות הודעה שנראתה קצרה למדי. תוך פחות מדקה, הוא קיבל הודעה בחזרה - וחיוך מסופק התפשט על פניו. "ג'ון, אם לפני שאלך דבר כזה עוד לא יקרה, תבטיח לי שיום אחד מייקרופט ימצא את עצמו בגשר דונינגטון... תלוי מהצוואר... בחוט השערה... ותדאג שאף אחד לא יציל אותו."
הוא צחק. תכניותיו המרושעות של שרלוק הולמס לגבי אחיו סוף-סוף יצאו לאור. "מה לו ול... איך קראת ל... לדבר הזה? פאנקייקים?"
"ראשית, אלה פאנפיקים, ג'ון; חוששני שהייתי נהנה מהם פחות אילו היו חביתיות." הולמס תיקן אותו אוטומטית. "שנית... ובכן, אני עצמי הגדרתי את מייקרופט כאויבי המר. למה שלא ינהג כך? ושלישית, מייקרופט רק מלבה את האש לעשות את הדברים. הוא לא כותב אותם. בדיוק כמו ששמועות עלינו מסתובבות חופשיות בגלל כל עניין הבלוג שלך - רק שהפעם הן ממקום קצת מוסמך יותר, ויש לצדו רשת ארוגה היטב של סופרים שישמחו לכתוב עלינו ביוגרפיות."
"אויבים מרים לא עושים דברים כאלה!" הזדעק ווטסון, מבועת. "גם אם בעקיפין!"
"אויבים מרים, ג'ון," הוא הסביר, "עושים הכל כדי להחליש את הצד השני. ומי כמוך אמור לדעת שדברים כאלה נעשים באדיבותן הרבה של נקודות התורפה של היריב ברוב המקרים. ובמקרה שלי - כלומר, שלנו: המוניטין. למרבה הצער, אחי היקר הוא פחות-או-יותר ממשלת אנגליה - ודי במשיכה קטנה שלו בכמה חוטים... בום! המוניטין שלנו נחרב באכזריות. אלמנטרי, ווטסון ידידי!" שרלוק שוב נופף באצבעותיו - אך הפעם בהתלהבות. "אפילו מטומטם יוכל להבין דבר כזה."
"תודה רבה."
שרלוק, בתגובה, פלט שיעול חזק על מנת להסוות את מלמול ההתנצלות שלו. הרי, למה לסוציופת עם תפקוד גבוה שכמותי לטרוח להתנצל, בשם אלוהים?
"בכל מקרה..." הפר ג'ון רגעים ממושכים ומעיקים של מבטים הדדיים - ולא מהסוג הטוב. "מה נעשה כדי..."
שרלוק, מצדו, אפילו לא היה צריך לחכות לסיום השאלה. "תן לי קצת זמן איכות עם מדבקות הניקוטין שלי ואני מבטיח שיימצא לבעיה הזאת פיתרון עוד הלילה."
לחשוב, שרלוק, לחשוב. אתה לא מטומטם, אתה יודע.

הפרק הקודם