אשמה

וויתור זכיות וכל זה...
זמן: אחרי המלחמה
נקודת מבט: הארי

 למה הם?

הבטתי בפניה,
שיערה האדום העז היה סתור על פניהה,
דמעות לא הפסיקו להציף את עניהה החומות העמוקות.
היא שכבה מעל גופת אחיה. לא יהיו פנים זהות שצוחקות. זהו, החיים בלי פרד נראים לי כל כך ריקניים. כאילו הכל נגמר.
למרות זאת, מחר השמש תפציע שוב, הציפורים יציצו.
כאילו הם לא יודעות על כל האובדן.
"האובדן קשה, הם היו רוצים שנמשיך להילחם! הם לא היו רוצים שכל חיינו נשקע בארשת אבל..." המשיך הכומר, אין אדם שדבריו של הכומר נגעו בו.
כרגע פשוט רציתי להחליף את כל האנשים השוכבים בקבריהם. העדפתי למות אחד, במקום כל האנשים הללו. הכל נגמר. וולדמורט מת.
הבטתי שוב בפניה. איך אוכל לסלוח לעצמי על כך. דמעות בוגדניות החלו זולגות על פניי. לא יכולתי לשאת את המחשבה הזו יותר, הכל נגמר.
אין לי מה לעשות בחיים יותר... אין לי שנה אחרונה בלימודים... כל החלומות שלי הלכו לפח... הסתכלתי על גופתו של פרד, השיער האדמוני נראה כאילו מת יחד איתו. העיניים הכחולות השובבות ששלכו מבט קדימה, מבט אתום. פניו הצוחקות היו חסרות הבעה, לא עצב, לא שמחה, לא צחוק, כלום.
הבטתי על העצים העוטפים את בית העלומין, הם נראו מתאבלים, כאילו הכל נגמר גם אצלם.
הריקנות הציפה אותי, כמעט כל מי שאהבתי, איבד את חייו.
הוריי, שרק רצו להגן עליי.
סיריוס, שלא יכל לעצור והצתרף לקרב, הקרב האחרון, כדאי להגן עליי.
דמבלדור, שהעדיף להטיל עליי לחש מגן, במקום על עצמו.
רמוס וטונקס, הילד שלהם... אני הסנדק שלו. מה אני יכול להסביר לו? ההורים שלך מותו כי הם ניסו להגן עליי?  
כמובן פרד, במלחמה שכולה הייתה רק כי לא הייתי מסוגל להקיב את עצמי קודם... הבטתי בקברים הפתוחים והרגשתי את האשמה מציפה אותי.
אני מסוגל להמשיך לחיות ככה?
לא... האשמה כל כך גדולה שאני פשוט כבר לא יכול לחיות. אני לא רוצה לחיות יותר. לא רוצה. אני, אני הייתי אמור למות! לא הם! מה הם עשו שהם צריכים למות?! כמעט כל מי שאהבתי, מת בגללי.
זה רק אני. אני. אני אשם. אני אצטרף אליהם. אני צריך להיות בקבר. לא הם. רק אני. סוף סוף אוכל להיות איתם... אם האנשים שכל כך אהבתי... ההורים שלי שלעולם לא יצא לי להכיר, הסנדק שלי... כל האנשים האלו... אני אלך לשם.
כשיגמר הטקס. אני אעשה את זה. אני חייב. אני אצטרף אליהם. לתמיד.

		הפרק הבא