כל הזכיות שמורות לסוזן קולינס הגאונית=]!!!
היא חזרה אמרתי לעצמי אנני חזרה הביתה. בחיים לא חשבתי שאני אשמח ככה. אפילו שאני שרדתי את המשחקים לא שמחתי כך. לפני שאנני נסעה למשחקים הבטחתי לה שאני אחכה לה ואני כאן.
הרכבת של הקפיטול הגיע למחוז 4 ואנני ירדה מהמדרגות עם שמלה כחולה קצרה שהבליטו את עיניה הכחולות. ראיתי אותה מתחבקת עם אביה ראש המחוז. פחד היה בעיניה. היא נופפה למצלמות ונכנסה לביתה החדש בשכונת המנצחים.
אחרי כמה דקות הצלחתי להיכנס לביתה. אביה אמר שהיא בחדרה ולשם הלכתי. נכנסתי ומצאתי אותה על הרצפה ממררת בבכי.
ניגשתי אליה וחיבקתי אותה "אל תבכי" מלמלתי לאוזנה "הכל יהיה בסדר".
"שום דבר לא בסדר, פיניק" היא אמרה. ישבנו בחדר של אנני שעות ארוכות.
"יש לי מקום להראות" אמרתי ולקחתי אותה למקום בו נפגשנו לראשונה.
במקום הזה לפני 10 שנים הצלתי את חייה. אני לא אשכח זאת לעולם. הייתי אז בן שמונה ואנני בת שש שהיא טבעה כאן באגם. עד היום אני לא יודע איך היא הגיע לשם, אבל מאותו יום זה מקום המפלט שלי מהעולם. ישבנו שם עד השקיעה, ואחר כך לווייתי אותה לביתה.
בלילה נכנסתי לחדרה בשכונת המנצחים. ראיתי אותה ישנה שינה טרופה בדיוק כמוני בשנה שעברה. ראיתי שיש בידה סכין, בשקט לקחתי את הסכין ויצאתי.
בבוקר שהלכתי לאגם אנני הייתה שם. התישבתי לידה והיא שאלה "למה לקחת לי את הסכין בלילה?".
"למה את ישנה עם סכין? את לא יודעת להשתמש בו" אמרתי.
"אני לא צריכה, אני פשוט אדקור את עצמי בבטן עם משהוא ינסה להרוג אותי" היא אמרה בשקט והביטה אל האופק. צמרמורת עברה בי, מזל שהייתי שם הלילה.
"אף אחד לא יהרוג אותך, אני תמיד יהיה שם וישמור אלייך" אמרתי וחיבקתי אותה.
פתאום היא התחילה לבכות. "אני כל כך מצטערת שלא הצלחתי להציל את טום, אני לא הצלחתי, ניסיתי לשמור עליו" היא אמרה מבין הדמעות.
"את לא אשמה, היחיד שאשם זה הנשיא סנואו" אמרתי וניגבתי את הדמעות שעל לחייה. "אני אשמה" היא מלמלה "רק אני". "את לא אשמה אנני, אם היית מנסה להציל אותו לא היית כאן היום וסביר להניח שגם הוא לא" אמרתי בנימה עדינה כדי להרגיע אותה.
"עדיף למות מאשר הסיוטים" היא אמרה מנסה להחניק את הדמעות.
"אני לא אתן לך" אמרתי בשקט "אני לא אתן לך למות". אני באמת אוהב אותה ואני אגן אליה בכל דרך אפשרית גם אם זה יעלה לי בחיי אמרתי לעצמי, גם אם זה יעלה לי בחיי. אני צריך אותה אתי אני לא יכול לחיות בלעדיה.
|