אהבה מבלבלת

כול זכויות היוצרים שיכות לרולינג.

אני חייבת לציין שלא כתבתי את זה לבד, יש לי חברה שכתבה את זה יחד איתי.

זה שירשור מאוכה שהעלנו על הכתב כפאנפיק.

ולא, לא תמצאו את זה בשירשורים.

יאללה תהנו,

_________________________________________________________________________________________

היה חשוך וקר בהגוורטס,יותר מידי קר בשביל שזה יהיה אמיתי. מדי פעם היא מעדה על אבן שנפלה מחומות הטירה שהייתה פעם המקום המופלא והבטוח ביותר בעולם. ובעיקר בשבילה.

הדמעות המלוחות זלגו מעיניה על לחייה המפויחות, משאירות שביל נקי על כל לחי מלוכלכת.

היא בכתה, לא על משהו מוגדר, על ההרס, על המוות המיותר,על פרד,ועל עצמה, על הארי ועל רון. בעיקר על רון.

משפט אחד הדהד בראשה 'הוא צריך אותי לתמיכה, אבל בסוף המלחמה הוא פשוט עזב?' זה חזר על עצמו במוחה כמו תקליט שבור. ופרצופו של רון אומר את המילים הבלתי מתוארות האלו, נחקקות בזיכרונות קרים ואפלים.

עיניים כחולות חסרות רגש, חסרות חום, חסרות רון. פנים מלוכלכות כמו שלה, ומבט אטום אחד. מבט שהרס את כל מה שחשבה שיודעת. דבריו שפגעו בה כל כך חזק היו כמו חרבות הננעצות בתוך ליבה הממשיך לחיות בתוך גוף שביר. עם נשמה מתה. הלב שנאבק להמשיך להחיות אותה, להמשיך ולדפוק, נדם לכמה שניות והמשיך להגן עליה כמו ציפור קטנה. המילים שאמר כאבו יותר ממה שמילים יכולות להכאיב. היא מכירה את הביטוי מילים כדרבנות. זה לא היה זה. זה היה כמו אש על עור חשוף, כמו קרח בורידים. כמו שוק חשמלי על לב שנדם.

דבריו היו שתעזוב, שתתרחק. כשרק ניסתה לנחמו. שלא מתאים לו מערכת יחסים מסובכת. לא עכשיו, בעיקר לא עכשיו. משפחתו זקוקה לו, והוא רוצה בסך הכול להיות עימם.

כששמעה זאת בפעם הראשונה השתנקה, זה כל מה שהיא בשבילו? מערכת יחסים מסובכת? כל המילים שלו על אהבת נצח. על חיים באושר ואושר לתמיד היו שקר? הרוח הקרה כסכין חדה לחשה לה איך נמאס לה מחייה כמכשפה, שעדיף לחזור לחייה המוגלגים. כמוגלגית שמשתמשת בחשמל, בניידים, ומחשבים, והרפואה לא כוללת מרכיבים בלתי אפשריים כמו פרוות חד קרן או רוק של ויליה. היא רצתה לחזור לימים שבהם האמינה שבית הספר הוא מקום בו לומדים לכתוב, לקרוא, לשחק. לא לומדים בו לעוף על מטאטא, לומר מילים מסובכות ולהדליק אור מתוך חתיכת עץ.

היו יתרונות לחיים כמכשפה, להכחיש זאת לא יכלה. אבל נמאס לה מהכאב שפעם בה כמו אצבע על מכה כחולה.

אבן משוננת גרמה לה ליפול, חותכת את ידיה. היא קמה כלא כלום והמשיכה ללכת. למקום לא מוגדר. אולי להגסמיד, בערפול חושים בשביל שאלפי רגלים כבר הלכו בו, שביל שיהיה בשעות האחרונות השביל אל המוות.

היא התנגשה, חזיתית, לקח לה רגע להבין שזה לא בעץ. היא לא הבינה מי מסתובב בשעות כאלו בחוץ, בקור,חוץ ממנה.

"היי אולי תיזהר-י... ג'רינג'ר?" אמר קול מוכר בהפתעה.

היא ראתה רק קווי מתאר של הגבר שמולה מול אור הירח. אבל את קולו היא זיהתה, הקול העיר בה משהו לרגע היה לה את מי להאשים בחייה שנהרסו במשך שנה שלמה.

"מאלפוי! אתה חתיכת בן זונה! תתרחק ממני, זה הכול בגללך! בגלל אביך הטיפש! ואימך הזונה שהביאו אותך לחיים האלה בכלל!" היא צרחה עליו ודראקו עבר למצב התגוננות.

"את מדברת? חתיכת בוצדמית מלוכלכת! מי את חושבת שאת בכלל? חתיכת-" הוא צרח והיא קטעה אותו.

"מי אתה שתקרא לי מלוכלכת?" היא צרחה חזרה, נותנת לכול הרגשות שלה להשתחרר.

"אני? אני דראקו לוציוס מאלפוי" הוא גיחך מנסה להפיג את המתח.

היא נרתעה אחורה, "דראקו לוציוס מאלפוי אה? סתם ילד טיפש שהרס את חייו ואת חייהם של אחרים" קולה עלה בכמה אוקטאבות "ואין לך שום זכות להרוס את חיי!" דמעה הסתננה מעינה והיא מחתה אותה מעינה , מורחת את הלכלוך עד קו שערותיה. " כולכם, כול הקוסמים, אותו הדבר, חיים את חייכם בלי להתייחס לעולם שלם של אנשים שחיים מאיחוריכם." כעת בכתה בצורה גילוייה, בלי לנסות למחות את הדמעות.

"אה, את מדברת על המוגלגים הקטנים והאהובים שלך? בוצדמית! את לא שייכת לכאן בכלל." אמר בקול מלא ארס.

"ואולי באמת כדי שאני אחזור, ככה לא אצטרך לחיות מאחורי מסכה שיקרית!" הייתי שבורה וזה ניכר היטב בקולי.

"צדקת, האנשים האלה באמת חיים מאחורינו, המוגלגים," דרקו ירק את המילה," לא שווים בכלל את היחס שלנו."

היא רצתה לחבוט בו על המילים האלה, להוציא את כול התסכול והעצב שספגה בשנה הנוראית הזו, כול החששות והחרדות שהיו מעבר למה שאדם יכול לספוג ולהישאר יציב, אבל לא היה לה רצון לגרום לעוד סבל, במקום זה היא המשיכה ללכת, כתפה נחבטת בחזהו, הרמיוני התעלמה ממנו לחלוטין, המחשבה היחידה שלה הייתה לעלות על הרכבת הראשונה שמובילה ללונדון וללכת לחפש את ההורים שלה. להזכיר להם שיש להם בת, והם יכולים לחזור הביתה.

דרקו הביט אחריה בעצב, הוא הרגיש חרטה על הכעס שהוציא עליה, יותר מכול מה שרצה עכשיו היה לנגב את הדמעות מעיניה ואת האבק מפניה המלוכלכות, כנראה היה לו מספיק סבל באותו היום ושלה היה כבר יותר מדי. הוא לא ידע מדוע הוא רצה לנקות את העצב מעיניה. "בוצדמית מטונפת," סינן. אך המילים האלו לא הקלו על הכאב  בליבו והוא עזב אותה. שקט כמיקודם חזר להרהוריו שנקטעו שהתנגש בא.

_________________________

אני מבהירה, זה לא פיקצר, זה פאנפיק שימשיך להתפתח והרבה, שווה לעקוב אחריו.

		הפרק הבא