בורות הערפדים

שלום, אני אספר לכם את סיפורי... הכל התחיל כאשר טסתי לחופשה קצרה בלונדון, מאחר שנולדתי שם אני עושה ביקור מולדת כל חצי שנה. גם  אם אני גרה בישראל מאז שאני זוכרת את עצמי. בכל מקרה אני והורי הלכנו לפארק אחד ליד המלון ושיחקתי קצת בחול כשהורי דיברו עם המנהל של המלון. החלטתי לפור בור, חפרתי חפרתי עד שבסוף מצאתי ציפורן, 'אולי זאת כלל לא ציפורן' חשבתי והפסקתי לחפור, במקום אני נגעתי נגיעות קלות בחול כדי לבדוק אם אני ארגיש יד והרגשתי רק כדי להיות בטוחה העפתי חול מהמקום שהרגשתי את היד והבנתי שצדקתי, זאת אכן יד! נבהלתי, חשבתי ללכת משם להורים אך הסקרנות גברה עלי, התחלתי לנסות למצוא את הראש אבל עד מהרה היד הרימה את עצמה וביחד איתה יצא גוף שלם של ילדה שנראתה בערך בת גילי, אולי קטנה יותר בשנה או שנה וחצי, "שלום," היא אמרה לי, "מה שמך?" היא שאלה אך פי היה כמעט ויבש לגמרי ומוחי משתוק מן ההפתעה, לבסוף הצלחתי לענות "תולי." עניתי לה, "תולי?" היא שאלה בהפתעה "זה בכלל שם?" היא אמרה לי ניסיתי להבין אם זה היה עלבון או שבאמת היא הופתעה משמי, "מה קרה פה?" היא שאלה אותי בתימהון והסתכלה על הסביבה, אך היא נראתה מאושרת מהשינוי שכנראה חל פה אך איני יודעת, זאת הפעם הראשונה שאני שוכנת במלון הזה, "איזו שנה זאת?" היא שאלה "2012" עניתי לה, "2012?!" הילדה היתה בשוק, "450 שנה עברו כבר? אין פלא שהמקום השתנה." היא אמרה, "את בת 450?!" שאלתי אותה מופתעת לחלוטין, "כמובן שלא," היא ענתה, "950" היא אמרה לי הפעם אני נכנסתי לשוק הכי עמוק שהיה לי איתה, טוב ברור פגשתי אותה רק לפני 10 דקות... "950?! שאלתי, זה די הרבה יחסית לאיך שאת נראית..." אמרתי לה, אך כשהסתכלתי עליה שוב ראיתי שלמרות המראה הצעיר בגדיה היו משונים מאוד כאילו הם מהמאה שעברה והיו לה סימנים רבים לעייפות, אבל טוב, היא כן הייתה בחול... העייפות כנראה בגלל זה. "את נראית לי אחת משלנו.." היא אמרה, שמתי לב שהיה לה מבטא בריטי כבד, (שכחתי להגיד כל השיחה הזאת הייתה באנגלית אחרי הכל אנחנו היינו בלונדון..) "אחת משלכם?" שאלתי, אך היא התעלמה, העור החיוור, הריח," היא החלה לרחרח אותי ואז לפתה בידי "הדם, המבט והכי חשוב רק אחת משלנו הייתה יכולה להוציא אותי מהחול... תגידי לי האם את מודעת לעובדה שאני ערפד?" היא שאלה אני לא הבנתי מה קורה פה, "אני?!" שאלתי היא הינהנה בחיוב "אני חושבת שכשהכניסו אותך לחול את חטפת מכה חזקה בראש..." אמרתי לה וחזרתי בראשי על כל הדברים שקרו לי איתה, קודם כל מצאתי אותה בתוך החול! אחר כך היא אמרה לי שהיא בת 950! ואז... היא אמרה שאני ערפד, כן היא בטוח חטפה מכה בראש, "אבל זה לא הגיוני," היא אמרה "אני הייתי האחרונה, מלבדי כל השאר נכחדו... איפה הורייך?" היא שאלה והחוויתי בידי על הורי היא עשתה בידה אגרוף וראיתי כמו כדור אוגרים גדול, שקוף מכסה אותנו, לאחר מכן היא שוב לפתה בידי והרגשתי רצה אבל זה לא הגיוני כי אחרי הכל אני לא יכולה לרוץ כל כך מהר אבל תוך פחות משניה עמדנו ליד הורי אבל הם לא ראו אותנו, היא הרימה את ידה והם ומנהל המלון קפאו כשהורידה שכבו מחוסרי הכרה על הריצפה, "אמא, אבא!" צעקתי והיא שוב עשתה בידה אגרוף והכדור השקוף שעטף אותנו נעלם, היא פתחה את ידה ושוב עשתה אגרוף בידה והכדור חזרהפעם מכסה את כולנו, "אל תדאגי," היא אמרה לי  ברוגע מוחלט "אף אחד לא רואה או שומע אותנו." "נראה לך שזה מה שחשוב לי עכשיו?!" צרחתי אך היא לא הגיבה כאילו לא שמעה כלל "הם לא נראים לי ערפדים היא אמרה, "זה כי הם לא וגם אני לא ואת לא! את פשואט משוגעת!" אך היא שוב התעלמה, היא בחנה אותם מכל כיוון אפשרי וריחרחה אותם "הם לא נראים לי ערפדים.." היא אמרה "אבל רק כדי להיות בטוחה" לפתע ציפורניה של הילדה התארכו מאוד והיא חתכה לכל אחד חתך מאוד מכוער בלחי, דם השפריץ לכל עבר, צרחתי אך היא התעלמה ממני, 'למה היא מתעלמת ממני כל פעם שאני שאני צורחת או מנסה ללכת ממנה?' חשבתי, היא טעמה את הדם התענגה קצת על הטעם אני התחלתלתי אך היא פסקה "לא הם לא ערפדים, את כנראה מאומצת." היא החליטה, ברגע זה ממש שנאתי את הילדה הזאת "קודם כל אני לא ערפד ואני לא מאומצת!" אמרתי לה "ואחר כך, נגיד והייתי ערפד, ערפדים יכולים להיות גם כי נשכו אותם, לא רק כי ההורים שלהם ערפדים!" "את לא אחת כזאת," היא אמרה "ישר רואים עליך שאת בעלת גנים של ערפד בעיקר השיער," "אני לא ערפד!!" צרחתי והיא מאחה כף הוריי קמו היא עשתה אגרוף בידה והכדור השקוף נעלם היא תפסה בידי ואני והיא התרחקנו מהורי, לבסוף היא מחאה שוב כף והורי והאיש המשיכו את שיחתם כאילו דבר לא קרה, אפילו החתך על פניהם נעלם. "שבי," היא אמרה לי וישבתי, אני כבר האמנתי שהיא ערפדית אחרי המופע אימים שהיא ערכה לי עם הורי, "לפני הרבה שנים בעולם הערפדים הייתה מלחמה, כל משפחות הערפדים נכחדו... חוץ ממני, אני הסתתרתי במשך כל המלחמה. המלחמה נמשכה- 75 שנה! 24 שנה לאחר מכן פגשתי הערה, היה לי ברור שהיא לא ערפדית והיא החלה לשוחח איתי כעבור שנה אני מאוד התחברתי אל האישה, היא הייתה מין חברה כזאת שגדולה ממך ב- 900 שנה, כך לפחות היה נדמה לי.. בקיצור יום אחד אני והאישה הזאת חזרנו למקום המלחמה, היא הראתה לי מה קרה שם ואני הייתי בשוק ואז.. אז היא עשתה לי איזה משהו.. אני יודעת שהמילה 'משהו' זה מאוד מעורפל אבל אני לא בדיוק יודעת מה היא עשתה לי אני רק יודעת שכעבור זמן מה נרדמתי וכשהתעוררתי כבר הייתי בתוך החול, ניסיתי לצאת אבל החול היה מכושף, כל חיי אני חייתי מדברים דוחים, הייתי צריכה ללכת מהחול אל הבית קברות הקרוב ולשתות את דמם של המתים וכל הזמן חזרתי בדיוק לאותה נקודה שבה קברו אותי בחול...יום אחד מצאתי בקבר אחד את האישה שקברה אותי בחול, איתה היה קבור ספר ובספר היה כתוב מהי, היא הייתה חלק ממני! אני יצרתי אותה! כך גיליתי מה היו הכוחות שלי, אני יכולה ליצור בני אדם ולשלוט בבני אדם, שזה כולל היפנוזה וכאלה דברים... גם גיליתי שאם אני רוצה להשתחרר אני צריכה שערפדית תוציא אותי וידעתי שזה כבר אבוד כי כל הערפדים נכחדו ואז... את הוצאת אותי והבנתי שאת צריכה לחזור איתי אחורה בזמן לזמן המלחמה ולהציל את עולם הערפדים!" "אני?!?!" שאלתי מופתעת, "איך?" המשכתי "נסיעה בזמן זה אחד הדברים שכל ערפד בעולם יכול לעשות." היא אמרה "לא... איך אני אמורה להציל את כל עולם הערפדים?" שאלתי, "אני לא יודעת..." היא ענתה לי, "את זה את צריכה להגיד לי." לפני שהספקתי להתנגד היא תפסה בידי כשהגענו לא הספקתי להסתכל על הסביבה כי ישר הרגשתי חולשה וכשלתי על החול, הרמתי טיפה את הראש וראיתי ערפדית נוטפת דם מידה, אך זה לא נראה כאילו זה מפריע לה, "דם ערפדים, אבל לא סתם דם ערפדים.. ערפדים מהסוג החסין מהסוג שמסוגלים לאכול שום ולהכניס לגופם ארס.. מעט מאוד ערפדים הם כאלה ולמזלי.. אני אחת כזאת, הדבר היחיד שיכול לפגוע בערפדים מסוגי הם יתד עץ.. שאם אני לא טועה אין עליכן אחת כזאת נכון?" ניסיתי לקום להילחם בערפדית ולהפתעתי הצלחתי, אזרתי כוחות וקמתי וכשקמתי שמתי לב לאותו כדור שקוף שמנע משאר העולם לראות אותנו קודם וגם שמתי לב שהכל נשרף, אש בכל מקום! התחלתי להילחם בערפדית, אבל ככל שנלחמתי יותר הרגשתי יותר חולשה, בשלב מסוים אש החלה לטפס על ידי אבל התעלמתי בעטתי בערפדית הכי חזק שיכולתי ונדמה לי שהיא לא הרגישה אפילו דגדוג. נזכרתי בזה שכשהייתי קטנה חברה שלי אמרה לי שתמיד מה שהכי יכול לפגוע בבן אדם בחיים הוא תמיד סוחב איתו, וכמו שניחשתי בכיסה האחורי היה יתד עץ אבל לא הצלחתי להגיע אליו, לפתע צץ במוחי רעיון, התחלתי לצרוח חזק העמדתי פנים שנפלתי ומתתי "תולי!" צעקה הערפדית שבאה איתי, 'מוזר' חשבתי 'אני יודעת שהיא ערפדתי בת 950 אבל אפילו לא יודעת את שמה, היא עמדה מעלי ומצמצתי לה מצמוץ קטן כדי להראות לה שאני בסדר, היא נראתה רגועה והיא הצטרפה אלי בהצגה, פתחתי מעט את עיני (מספיק כדי לראות אבל לא מספיק כדי שיראו שהן פקוחות) כעבור כמה רגעים התקרבה אלינו הערפדית עם היתד מורמת ואני ניצלתי את ההזדמנות הפכתי את היוצרות ותעקתי את היתד בליבה שלה, עד מהרה הערפדית מתה ואני ומי שהוצאתי מהחול נעמדנו, "מה שמך?" שאלתי אותה "יוליה" היא ענתה לי, "איך נברח מפה?" שאלתי, "ולאן" יוליה תפסה בידי וכעבור רגע הגענו למדבר שבמרכזו בית גדול וחום כאן לא הייתה אש, רק חול וטיפה עצים. "בואי" היא אמרה לי כאשר נגעה בדלת הדלת נפלה על הרצפה ונשברה, "הבית נהרס במלחמה," היא אמרה לי, "על מה בכלל המלחמה?" שאלתי אותה, "המלחמה היא בין הננשכים לאילה שהערפדיות בגנים שלהם, הננשכים רוצים לנשוך את כל העולם והערפדים מלידה לא. כמובן שיש ננשכים בצד של הלא ננשכים להפך אבל מעט מאוד. נכנסנו פנימה והיא הובילה אותי במורד המדרגות- "אף פעם לא נכנסתי לחדר הנבואה, המסורת התחילה מאבא של סבא רבא של סבא מהצד של אבא ונגמרה באבא, לכולם היה כוח ניבואי." היא אמרה לי "הם כתבו אותו כל חייהם ואני בטוחה שאת תהיי שם." היא אמרה כשהגענו למרתף ראיתי שהוא כולו ציורים ויוליה צדקה, באמת היה שם ציור שלי, הייתה שם סדרה שלמה של ציורים שלי אני דילגתי לסוף וראיתי מה אנחנו צריכות לעשות כדי להציל את עולם הערפדים, לאחר שניים או שלושה ציורים ראיתי שהבית עומד לקרוס, "אנחנו חייבות לברוח," אמרתי ליוליה "הבית הולך לההירס הולכים לבוא לכאן לנסות להשמיד אותו!"

		הפרק הבא