הבטחת שתישאר

תמיד שאלתי את עצמי האם באמת יש דבר כזה שנקרא אושר..

הבוקר התחיל כרגיל לא התעוררתי  לבית הספר, המנהלת התקשרה והזמינה את אמי לשיחה רצינית לגבי, ואני מרותקת ליומיים.

אני כל כך שונאת את החיים שלי!!

החלטתי לארוז תיק ולברוח.. אין לי שמץ של מושג לאן. אבל מה שבטוח אני לא נשארת עוד דקה נוספת בבית הזה.

התקשרתי לחברה הכי טובה שלי אליס והיא הסכימה שאוכל לישון אצלה במשך כמה לילות לפחות.

כשאמי נרדמה פתחתי בזהירות את הדלת ורצתי במעלה המדרגות עד שלא שמתי לב שנתקלתי במישהו.

"אתה יכול לשים לב בפעם הבאה" אמרתי בכעס.

"קוראים לי ג'ייק נעים מאוד" הוא אמר בהתנשאות קולית.

"יכול היה להיות הרבה יותר טוב, בכל אופן אני חייבת ללכת היה מעניין לפגוש אותך" אמרתי ומיהרתי לכיוון דלת היציאה מהבניין.

"רק תזכירי לי מה שמך" שאל.

"קוראים לי אלכסיס בראון, ואל תטרח לחפש אותי כי אני לא אהיה פה באיזור" אמרתי בתוקפנות, וסגרתי את דלת היציאה.

התנעתי את הרכב ונסעתי לרחוב רוז, הרחוב בו אליס גרה.

החניתי את הרכב בזהירות יתר שמא יפגע.

"אלכסיס היכנסי, אליס מחכה לך בחדרה." אמרה אמה של אליס בנחמדות.

חשבתי בלבי איזה כיף לאליס אמא שלה לא מקרקעת אותה כל שני וחמישי.

"הייי מה נשמע? הכל בסדר.מה איתך?" התקיפה אותי אליס בשאלות. 

"עכשיו הכל מצויין" עניתי באנחה.

"אולי נצא היום? הרבה זמן לא יצאנו" היא קראה בנסיון לשכנע אותי.

"בסדר אני מניחה שניהנה היום" אמרתי בקול קצת מתאמץ.

"אולי תשימי את השורט הצמוד עם הגופיה הלבנה?" שאלה אליס.

"אני דווקא רציתי לשים את הג'ינס המשופשף עם החולצה הצהובה." אמרתי.

אחרי שהתארגנו יצאנו לכיוון המועדון ופתאום...