(כל הדמויות שייכות לג'יי. קיי. רולינג, למעט הדמויות שהמצאתי)
*
הקדמה
אני פוסע במדשאות הענק של הוגוורטס. עובר על יד הערבה המפליקה. זכרונות מתחילים להציף את ראשי. כל כך הרבה קרה כאן, כל כך הרבה עברתי כאן. הוגוורטס. המילה הבודדה מהדהדת בראשי. הוגוורטס, המקום שבו נוצרו חברויות אמת, אהבות ראשונות, תככים, מתיחות, מזימות, סודות התגלו. הוגוורטס. אני זוכר איך השתוקקתי ללמוד כאן, בכל מאודי. אבל ידעתי, ידעתי שלא אהיה מסוגל אי פעם ללמוד כאן. בתור ילד קטן, זה שבר אותי. אך הדבר הבלתי צפוי התרחש, ועד מהרה מצאתי את עצמי פה, מאושר, מוקף בחברים, בהוגוורטס. עכשיו אני עוזב. עוזב את המקום הזה, מקום בעל משמעות כה רבה עבורי. אני מביט על הטירה הנישאת לגובה, לשחקים. עיני מבחינות בתלמידים המביטים לעברי דרך החלונות, מתלחששים. נהגתי ללמד כאן, עד עכשיו. זאת הייתה אחת התקופות היפות בחיי - החזרה להוגוורטס. עכשיו הסוד שלי התגלה, ואני חייב לעזוב. אני נאנח. אני רואה דרך אחד החלונות שלוש דמויות מציצות לעברי - רון, הרמיוני והארי. הארי. הבן של ג'יימס, שמת. מת. הם מנופפים לעברי, מבטים מאוכזבים על פניהם. אני לא מסוגל להסתכל אליהם. לא אחרי שגילו הכל. אני צועד על עבר השקיעה, אוחז בידי את מזוודתי המרופטת, יוצא מהוגוורטס. אני נושם נשימה עמוקה. אילו רק ידעו מה הולך לקרות. אני רמוס לופין, וזה הסיפור שלי.
פרק 1
בן להורים אוהבים, תלמיד, חבר, קונדסאי, ירחוני, מורה, אדם זאב. זה מה שאני. מה שהייתי. כל אלה כבר התפוגגו מזמן. חוץ מדבר אחד - אדם זאב. אני שונא את זה. שונא את היום שבו ננשכתי, שונא את עצמי על כך שהייתי ילד כה טיפש ועקשן, שונאת את הלילות הנוראיים, שונא את הכאב, שונא את העובדה שזה הרס לי את החיים. אני זוכר את היום שבו ננשכתי, היום המקולל. אני זוכר את הלילה הראשון שבו השתניתי. הייתי רק בן חמש, מפוחד ומבועת. אני זוכר איך הורי נעלו אותי באותו לילה במרתף, כשמבטים של צער על פניהם. והדבר שאני זוכר יותר מכל, הוא את אותם מבטים מבועתים, המומים, שהביטו בי דרך חלון הסורגים בדלת. מאותו יום הם שנאו אותי. התביישו בי. אני לא מאשים אותם. מי היה רוצה שהילד שלו יהפוך כל חודש תחת ירח מלא למפלצת מזעזעת שמסוגלת להרוג אותך בלי לחשוב פעמיים?! בסופו של דבר למדתי להשלים עם מה שאני. עברו כבר כמעט 25 שנים, שבתחילתן הן היו שנים של התחבאות, סודות והתבודדות. עד אותו יום שבו פגשתי אותם, והפכנו להיות הקונדסאים. ג'יימס, סיריוס, פיטר ואני. היינו כל כך מאוחדים, עשינו הכל יחד וסיפרנו הכל אחד לשני. טוב, לא בדיוק הכל. עכשיו אני חוזר. אני חייב לחזור. אני חייב לשנות דברים.
אני עומד בסימטה חשוכה, מחכה שהיא תבוא. הלכתי לפגוש אותה עוד באמצע שנת הלימודים, כשלימדתי בהוגוורטס. באחד הלילות הלכתי אליה, קבענו להיפגש בצריף המצווח. המקום שבו כנער, השתניתי בלילות ירח מלא. הוא הוקם במיוחד לרגל הגעתי להוגוורטס. ההגעה אליו הייתה כרוכה דרך מנהרה סודית, שבכניסתה ננטעה הערבה המפליקה. לכן, אף אחד לא הצליח לגלות את סודי. ישבתי שם, מתבונן סביבי. המקום הזה היה מלא בזכרונות כואבים. שמעתי קולות צעדים מתקרבים, היא הגיעה. הבטתי בה. היא הייתה בעלת שיער שחור וסבוך, ועיניים קטנות, שהתבוננו אלי בזדוניות. "פרופסור לופין... מי היה מאמין שתפנה אלי, ועוד בבקשה שכזאת!" היא צחקקה ברשעות. הבטתי בה בחלחלה. "אין לי ברירה, מירנדה." השבתי בקול קר. לרגע היא הביטה בי, בדממה, ואז פתחה את פיה ואמרה "מתי אתה מעוניין שזה יקרה?". "מיד לאחר עזיבתי מהוגוורטס." עניתי. ידעתי שאני עומד לעזוב, בזכותה. היו לה כוחות בעלי עוצמה רבה. מירנדה ציקצקה בלשונה. "ככה? טוב. את מקום המפגש אמסור לך יום לפני. שיהיה לך ערב מקסים, לופין!" היא צחקה בלגלגנות, ונעלמה כלא הייתה.
עכשיו אני עומד כאן, מחכה. אני חש את קור הלילה עוטף את גופי. אני מביט סביבי, הסימטה שקטה, ללא סימן לרוח חיים. אני מבחין בדמות המתקרבת אלי, מבין הצללים. זאת מירנדה. "שלום, מירנדה." אני אומר בעצבנות, מתוח. היא מסתכלת עלי, הבעה של שביעות רצון מרוחה על פניה. "לופינל'ה -", אני מעוות את פני לשמע פנייתה הלגלגנית אלי, "הגיע הרגע, מה? אך לפני שאני מבצעת את חובתי, אני מוודאת שאתה זוכר את חובתך. אתה זוכר?" היא מביטה אלי בעיניה הקטנות, המרושעות. "עיסקה זאת עיסקה." אני אומר בחריקת שיניים. מירנדה סופקת ידיים, "ידעתי שאני יכולה לסמוך עליך, לופין." היא מוציאה מתיק בד גדול שהיא אוחזת בידה, בקבוקון ובו נוזל כחלחל וסמיך. "קח. לאחר מכן תרגיש מעט לא טוב, אבל ההרגשה תתפוגג במהירות." מירנדה אומרת. אני מביט על הבקבוקון. האם אני בטוח שזה הדבר הנכון? כן. אין לי ברירה אחרת. אני נאנח. "ותזכור - עיסקה זאת עיסקה!" מירנדה מצחקקת ונעלמת כהרף עין. "זהו זה." אני לוחש בשקט, פותח את הבקבוקון ולוגם את תוכנו בבת אחת. הכל מתחיל להסתובב, אני נופל בחבטה רמה על המדרכה, הקשה, הקרה. אני שומע קולות, למרות שהסימטה נטושה, אני לא מצליח להבין מה הם מלחשים. אני משמיע קול אנקה ומתעלף. ישן? מת? חי? חי! אני שומע קולות סביבי, הפעם ברורים. "הילד המסכנצ'יק, לא מספיק לו לבקר פעם בחודש במרפאה?!" נשמעים מלמוליה של מדאם פומפרי. מדאם פומפרי?! אני לא מסוגל להאמין. לפתע נשמעת חבטה ודלת נפתחת. אני שומע צעדים נמרצים מתקרבים לעברי. אני פוקח את עיני באיטיות. אני מטושטש. אני מסוגל להבחין בשלוש דמויות מביטות בי. הראייה נעשית ברורה. אני מבחין בהם, מביטים בי בדאגה. "רמוס?" שלושתם שואלים בקול רועד. סיריוס, ג'יימס ופיטר. לא יכול להיות. זה עבד.
*
אני אשמח לשמוע הערות/הארות/הצעות שם לפאנפיק.
|