ילדת עוף חול

הרחוב הנקי והדומם הופר על ידי רעש פקיקה. מיד הופיעה דמות גבוהה, לבושה בגלימה בצבע ירוק ועל שערה השחור, האסוף בקפידה בפקעת הדוקה, היה כובע מחודד וירוק.
האישה הייתה פרופסור מקגונגל. הפרופסור פסעה בנוקשות ברחוב השקט. רק צליל הליכותיה המהירות נשמע באוויר.
הפרופסור הגיעה לקצה הרחוב ונעמדה מול בית יתומים מלוכלך ורעוע למראה. היא עברה את השביל המלוכלך ונקשה על דלת הבית. אישה לבושה בשמלה אפורה פתחה לה את הדלת, תוך כדי שהיא צועקת לאחת מעובדותיה: "ליסה ומייקי שוב
רבו. לכי תטפלי בליסה, היא בחדרה. אה, כן, תיזהרי לא לדרוך על הזבל שהשאיר ג'וש. אחר כך לכי תטפלי גם במרלין, הוא נפל מאחד העצים. ואל תשכחי את העוגה בתנור! אה, וגם קפה לא יזיק לי, אני סחוטה". עובדת אחרת רצה לחדרים
למעלה, אבל האישה התעלמה ממנה והמשיכה לצעוק.
לרגע, הפרופסור שקלה להשתמש בלחש סילנציו, אבל אז הבינה שכדאי פשוט לדבר. "סליחה, אני יכולה להיכנס?" היא שאלה. האישה השתתקה לבסוף ואמרה: "בטח. אנא, היכנסי." סוף כל סוף נכנסה הפרופסור וחשבה עד כמה השליחות
הזאת מעכבת אותה: היא הייתה צריכה לעבור בעוד חמישה בתי קוסמים ילדי מוגלגים, לעזור קצת לפרופסור טרלוני הזקנה עם כדורי הבדולח הרבים שלה וכמובן היו את שאר חובותיה כמנהלת בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.
"את האישה הזאת ששלחה את המכתב נכון?" היא שאלה תוך כדאי שהיא דוחפת ילד פצפון ומנוזל בן חמש שהחל לבכות כשעשתה זאת. "כן. אני כאן בקשר לחוסה ליסה פינקס," ענתה ובחנה את הילדים הרזים והחיוורים למראה. "בשביל בית
הספר שלך? אבל איני מבינה מדוע את רוצה אותה, היא מאוד...מוזרה," אמרה האישה בטון נמוך. לאחר רגע נשמעה צעקה: "איימי בואי לעזור במטבח!" "רגע!" צעקה האישה, ששמה כנראה היה איימי. "למה את מתכוונת כשאת אומרת '

'מוזרה'?" שאלה בחדות הפרופסור וסידרה את משקפיה על אפה. "היא רבה הרבה עם ילדים אחרים ותמיד מתנפצים לידה דברים," אמרה במהירות איימי, בזמן שהיא לוקחת מגבת ומנקה במהירות את אחד הקירות המלוכלכים. "איך היא הגיעה

אליכם?" שאלה הפרופסור במהירות, מנסה לדלות עוד פרטים.

 "מצאו אותה ברחוב והביאו אותה אלינו. הדבר הכי מוזר היה שהיא בכלל לא הייתה פצועה ושהיא החזיקה בשרשרת שהייתה בידה כאילו זה אוצר גדול," אמרה וכעבור רגע הוסיפה: "את רוצה לפגוש אותה?" "ברור, הרי בשביל זה באתי," אמרה הפרופסור ברוגז. "אז בואי איתי," היא אמרה וצעקה בזמן שהן עלו: "מריה,איפה הקפה שלי?!" "בדרך," צעקה אחת העוזרות בזמן שרדפה אחרי חתול גדול ומהיר, שרץ במסדרון כאחוז טירוף. הם הגיעו לאחת הדלתות הרבות במסדרון.

 איימי פתחה את הדלת בלי לדפוק אפילו ואמרה לפרופסור: "הנה היא. תודיעי לי שאת יוצאת. אסור להשאיר אותה לבד." ואז היא הלכה. הפרופסור פנתה להביט בליסה שישבה על המיטה. לליסה היה שיער ערמוני-אדמוני ארוך. עיניה היו ירוקות

 כמו... לרגע אחד הפרופסור לא הצליחה להחליט ואז נזכרה:כמו עיניים של עוף חול, בורקות.

 עורה היה חיוור כמו חלב והיו לה מעט נמשים שהיו מודגשים על עורה הבהיר. פניה יכלו להיות נאים יותר אם לא היה לה מתחת לעיניה הימנית סימן אדום,כנראה מהריב שהוזכר קודם, נזכרה הפרופסור. גופה היה קטן ורזה מאד והפרופסור ניחשה

 שכאשר היא תקום היא תהיה מאד נמוכה. היא הביטה לרגע בפרופסור ודיברה. קולה, כמו עיניה ,היה רך כמו קולו של עוף חול. "את המנהלת של הבית ספר ההוא. את רוצה שאני אלך לשם. את חושבת שאני מכשפה, אני ראיתי." הפרופסור כל

 כך הופתעה עד שאמרה: "איך את יודעת?ומה זאת אומרת ראית?" :"ראיתי," היא ענתה בקול חולמני. "לפעמים אני רואה הבזקים כאלה. לפני משהו חשוב או מסוכן. כמו לראות את העתיד. זה רגיל לאנשים כמונו? "היא הדגישה את המילה האחרונה.

 הפרופסור קסמה לעצמה כיסא ואמרה:"אני לא יודעת. אולי אלה הזיות, אבל זה בהחלט לא רגיל." הילדה הביטה בה. "טוב, אז אני מאמינה לך שאני מכשפה. אבל לאן את רוצה לשלוח אותי?" הפרופסור שקלה לרגע את דבריה לנוכח מבטה

 הנוקב והבורק של הילדה ואז אמרה: "לי אין שום זכות לשלוח אותך למקום הזה, אבל זהו בית ספר אשר נקרא בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות ואני מנהלת אותו. אני מזמינה אותך ללמוד בו." "אוקי, ומה אני צריכה לעשות כדאי ללמוד בו?"

 היא שאלה במהירות ובהתלהבות. "תצטרכי ללכת לסמטת דיאגון ולקנות כמה פריטים. להסביר לך את הדרך?תוכלי ללכת לבד?" היא אמרה והתחילה להתפלל בליבה שהשיחה כבר תסתיים. עוד מעט טרלוני הזקנה כבר תחשוב שהיא ראתה גרים

 ומתה או משהו דומה.

 "אני לא בטוחה, אני בדרך כלל מאבדת את עצמי במקומות עם הרבה אנשים," היא אמרה והסמיקה מאד. "אז אם ככה, נראה לי שאבקש ממשפחת פוטר. הם ישמחו לעזור לך." היא עצרה והפריחה פטרונוס עם הודעה משרביטה. החתולה

 המנומרת והכסופה דילגה ונעלמה מעבר החלון. "מה זה היה?" שאלה ליסה בהפתעה וקמה על רגליה במהירות. "פטרונוס, דרך טובה להעביר הודעות. נתתי להם את הכתובת המדויקת. הם יגיעו עוד רגע," היא אמרה ובדיוק אז נשמע קול פקיקה והארי הופיע.

 הוא טפח על בגדיו לרגע הוא בחן את ליסה. אז אמר: "למה קראת לי, פרופסור?" לרגע חשבה הפרופסור להזכיר לו שהיא כבר לא הפרופסור שלו, אבל אז אמרה:

 "זוהי ליסה פינקס. תהיתי אם תוכל לקחת אותה לקנות את הדברים שלה לשנת הלימודים. היא לא יכולה ללכת לבד. ומכיוון שבנך אלבוס גם צריך לקנות את הדברים, חשבתי שתוכל ללכת איתה ביחד עם בנך, אם זה בסדר מבחינתך." היא סיימה את הנאום וציפתה לתגובות. הוא בחן שוב את ליסה, שהחווירה מתשומת הלב הבלתי צפויה.

 "אני חושב שאלבוס מאד יאהב אם מישהי בגילו תלך איתו." וחייך אל ליסה, שגמגמה: "ת...ת...ת...תודה...ש...ש...שאתה...עו...עוזר לי." "בבקשה. אני יכול אפילו לשאול את ג'יני אם תוכלי להתארח אצלנו עד תחילת השנה," הוא אמר וחייך חיוך גדול יותר.

 הפרופסור אמרה: "אוקי. תודה, הארי. תוכל להתעתק לכאן בהקדם האפשרי כדאי למסור לליסה תשובה?" "אוקי, להתראות, פרופסור," הוא אמר ונעלם בקול פקיקה "אוקי, אם כך הנה רשימת הציוד הנדרש. להתראות, ליסה, ניפגש בהוגוורטס."

 היא השאירה את הרשימה על מיטתה של ליסה, שבאותה העת הביטה על הרשימה בעיניים גדולות. היא קמה והעלימה את הכיסא. אחר מכן היא הבחינה במשהו שגרם לה לעצור במקומה. "... ושהיא החזיקה בשרשרת שהייתה בידה כאילו זה אוצר גדול." נזכרה הפרופסור והביטה בשרשרת: זהובה ומשובצת בתליון שיכלו להכניס לתוכו כל דבר נוזלי שתרצה. התליון היה מלא בדמעות סמיכות, דמעות בצבע הפנינה. דמעות מרפאות.

 כעת הבינה הפרופסור את מה שליסה לא ידעה. השרשרת הייתה מיוחדת, ואם ההשערה של הפרופסור נכונה, הולכת להיות לה עוד שבע שנים כמו של הארי פוטר, מלאות הפתעות. "הכל בסדר?" שאלה ליסה "כמובן," ענתה הפרופסור וסידרה

 את כובעה. "אם כך, להתראות, ליסה." ויצאה מהחדר. היא הודיעה שהיא הלכה ומייד זינקה אחת העוזרות ורצה לחדרה של ליסה ונעלה את הדלת. הפרופסור המשיכה בדרכה וחלפה על פני ילדים עצובים, בוכים וצורחים. היא חלפה על פני איימי,

 ששתתה את הקפה שלה תוך כדי שינון הוראות נוספות לעוזרות. לבסוף היא יצאה מהדלת אל הרחוב הדומם. אני חייבת להזכיר לעצמי להשאיל בספרייה את 'חייו וכוחו של עוף החול.' היא שיננה לעצמה ונעלמה שוב בקול פקיקה.

		הפרק הבא