חייה ושקריה של צ'ו צ'אנג

צ'ו חשה אושר כמותו לא חשה מזה שנה שלימה; מאז מותו של סדריק.

כל אחד שהכיר אותה מצא סיבה לעצבונה המתמשך, אך היא הייתה היחידה שידעה את האמת; היא לא נעשתה טרודה בגלל מותו של סדריק, וגם לא בגלל מצבו של אביה- היא נעשתה טרודה בשל שיחה ש"ניהלה", אם אפשר לקרוא לזה כך, חודשים מספר לאחר מותו של סדריק, כשהכאב עליו עוד היה טרי.

היה זה יום לפני שובה להוגוורטס. צ'ו הלכה לבדה לסופר, מנסה להדחיק את כאבה. בדרכה הביתה היו ידיה אוחזות בשני סלים כבדים, ובלי משים מחשבותיה נדדו הרחק אל אהובה שבשמיים. צ'ו הילכה בחולמנות, ולא שמה לב שמישהו עוקב אחריה, עד שמישהו אחז בה מאחור. מיד היא שבה למציאות, והסתובבה בבהלה. הם היו שלושה, והיא הייתה רק אחת. אחד מהם מיהר לסתום את פיה, והשניים האחרים גררו אותה למאחורי השיח הקרוב, רחוק מעיניי כל רואה.

"צ'ו צ'אנג, נכון?" בקע קולו של לוציוס מאלפוי מבעד לברדס הכהה. היא הביטה בו בעיניים בהולות, אך לא ענתה.

"תרגעי, לא באנו כדי להרוג אותך." אמרה דמות שנייה, שצ'ו זיהתה את קולו של מקנייר, שריגל לטובת וולדמורט ומסר לו ידיעות מהמשרד.

כשהגבר השלישי, הנמוך והשמנמן ביותר, הסיר את ברדסו, צ'ו נאבקה בכל כוחה כדי להשתחרר מאחיזתם- היא חייבת להשתחרר- היא חייבת לנקום ולהרוג את זה שרצח את סדריק! אך הם היו חזקים ממנה, והכריעו אותה בקלות.

"אני לא מתכוונת להצטרף אליכם!" היא מלמלה מיד.

"לא עלה בדעתנו שתרצי." אמר פיטר פטיגרו (דמה של צ'ו הלם שוב בראשה), "אבל- את יודעת- הרגתי את דיגורי החתיך בקלות. באותה קלות אוכל להרוג את הורייך, למשל."

צ'ו קפאה על מקומה. פטיגרו גרגר בהנאה, ולוציוס חייך חיוך מתוח.

"מה אתם רוצים?" היא שאלה בקול רועד.

"אני שמח שאת מבינה עניין." אמר לוציוס. "ובכן- הארי פוטר עשה מעשה שלא ייעשה -"

"אני לא מתכוונת להרוג אותו!" צ'ו קפצה בבהלה.

"-אם לא היית מתפרצת לדבריי, עלמתי היקרה, היית מבינה שאין בכוונתנו להרוג את פוטר, עדיין לא… אדון האופל הגיע לתובנות מדהימות הקיץ- וזו שנוגעת אליך היא השיחה הזו. וכעת, הקשיבי בלי לקטוע אותי, אחרת…" הוא השקיף לכיוון ביתה באיום. צ'ו התכווצה בפחד.

"פוטר יהיר מדי." אמר מקנייר. "עלינו ללמד אותו לקח."

"וכאן את נכנסת לתמונה, עלמת-חן." המשיך אותו לוציוס. "עלייך לגרום לפוטר להתאהב בך- תנסי לגרות אותו, תנסי לעורר את רחמיו, תנסי להתחנף אליו- תעשי הכל כדי שהוא יאהב אותך. וכשהוא יתאהב בך עד כלות נשמתו, תשברי את ליבו- תבגדי בו ותזרקי אותו, ופוטר המסכן גם יאבד את האמון בחבריו וגם יישבר. -"

"לא שברור לי איזה תועלת תפיק מכך, לוציוס." לגלג מקנייר.

"לצערך, אני קובע כאן. אדון האופל מאמין שפוטר צריך להתאכזב מאהבה, מקור הפתרון לכל הצרות, לפי דבריו של דמבלדור." סינן לוציוס ושלח במקנייר מבט מתועב.

"אבל שלא תחשבי שיש לנו רק דרישות," המשיך פטיגרו בעליזות, כאילו כלום לא קרה. "אדון האופל גומל למי שעוזר לו."

לוציוס הוציא חופן אוניות מכיסו והפיל אותם ברשרוש מסמא עיניים היישר לתוך כיסה של צ'ו.

"משכורת חודשית תועבר לך באמצעות בני, דראקו." אמר לוציוס בחלחלקות. "זכרי- אם לא תתאמצי מספיק ופוטר לא יתאהב בך, לא תקבלי אפילו אוניה שחוקה אחת וכל משפחתך תומת בייסורים קשים מנשוא, וזו הבטחה שלי."

וכך, השלושה הסתלקו משם. באותו יום, צ'ו חזרה לביתה רק כעבור שעות, כשעיניה כבר יבשות מכדי לבכות עוד.

לאחר ששבה להוגוורטס, צ'ו ניסתה לבצע את שהוטל עליה. בתחילה נכשלה, בעיקר בגלל רון וויזלי, אך גם כשהצליחה- לא הרגישה ניצחון. היא אמנם גרמה להארי להתאהב בה, ונקטה בצעדים כאלו ואחרים כשהרגישה שאהבתו כלפיה מתערערת, אך היא הרגישה רק רע יותר. אבן גדולה רבצה על ליבה, וסרבה לרדת.

הזהב זרם לקופתה בכל חודש, אך היא ידעה שכל אוניה מוכתמת בדמה, מתעלקת עליה ומוצצת את נשמתה.

וכך עברו החודשים. עם כל חודש שעבר, כך גדלו ייסוריה.

אך כל ייסוריה כולם לא דמו לחץ שננעץ בליבה כאשר חברתה הטובה בגדה בצבא דמבלדור. מריאטה לא הוכרחה לעשות שום דבר- היא עשתה זאת מרצון. צ'ו הזדעזעה עד עמקי נשמתה מהמעשה, אך שכנעה את עצמה שלמריאטה גם לא הייתה ברירה. חוץ מזה, צ'ו לא הרגישה מסוגלת לנזוף בחברתה לאחר המזימה שהיא שותפה לה. הבגידה של מריאטה היא כלום, אפס לעומת בגידתה שלה.

ודווקא בנקודת שבר זו, צ'ו הבינה שחייה אינם חיים, ושהיא לא יכולה להמשיך כך- היא חייבת להתוודות בפני הארי, גם אם הוא יצעק עליה- ובצדק, וגם אם אוכלי-המוות יממשו את איומם; הרי ברור שברגע שתסרב לעזור להם עוד הם יהרגו אותה ראשונה, ובמצב הזה- טוב מותה מחייה.

וכך, בפעם הבאה שצ'ו פגשה את הארי פוטר, מילות הווידוי כבר עמדו על קצה לשונה- אך הארי לא נתן לה לדבר. הוא כעס עליה בגלל מריאטה (ובצדק)- והיא פשוט לא הייתה יכולה להתוודות בפניו על הפשע הגדול שלה. אותה פגישה הייתה פגישתם האחרונה - הם נפרדו, והארי סרב לדבר איתה.

צ'ו סיפרה את חדשות הפרידה לדראקו בחיל ורעדה, אך כבר לא ביראה- בתוך תוכה היא ידעה שהשקר הזה חייב להגיע לקיצו.

צ'ו לא ידעה מה תהיה תגובתם של אוכלי-המוות ומה הם יעשו לה ולמשפחתה, אך היא ידעה דבר אחד- יהא מה שיהא, היא לא מתכוונת לשקר עוד על הארי פוטר, אף לא פעם אחת נוספת. ועוד דבר- כל עוד זה תלוי בה, הארי לא יידע לעולם על בגידתה הסודית.

כאשר צ'ו עידכנה את דראקו, פרץ של שמחה הציף את גופה לפתע. כשצ'ו הביטה בפניו של דראקו, היא הבינה דבר נוסף- כאשר דראקו שמח היא עצובה ומתוסכלת, וכאשר דראקו עצוב ומצבו עגום, סימן שאצלה טוב, אך לעולם- לעולם לא יוכלו שניהם להיות מאושרים בו זמנית. כשלון שלו הוא הצלחה שלה.

לאחר שצ'ו עידכנה את דראקו, היא חשה הקלה, כאילו עול של שנה שלימה ירד כעת מגבה- וסוף סוף, מאז מותו העגום של סדריק דיגורי, היא הרגישה נקייה, מטוהרת, משוחררת. סוף סוף צ'ו הוצפה בשמחה שהמתינה לה בקוצר-רוח כבר כמעט שנה, סוף סוף היא שבה להיות מאושרת. כי לא משנה מתי היא תמות, היא החליטה שבכל חייה היא תהיה בת חורין.