החיים, המוות, ומה שביניהם (פיקצר)

סדריק דיגורי הוא הגיבור. 
(חשבתי שיהיה נחמד לכתוב עליו פיק, או פיקצר, במקרה הזה).
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"אבדה קדברה!" שמעתי צעקה. לאחר כעשירית השנייה, אני הייתי בדיוק כמו הקול שהשמיע את הצעקה שקבעה את גורלי: חסר חיים. 
לפני שצללתי לעולם שכולו שחור, ראיתי רגעים מחיי עוברים מול עיני, כמו בסרט נע:
אבא מנופף לי מרציף תשע ושלושה רבעים אחרי שעליתי על הרכבת להוגוורטס בפעם הראשונה. את המיון, ואת המצנפת צועקת: "הפלפאף!".
את צ'ו... את שערה השחור, החלק והמשיי; הו... כמה אני אוהב אותה! מעניין איך היא תגיב כשהיא תשמע... .
ראיתי קטעים משש שנותיי בהוגוורטס, תמונה מאליפות העולם בקווידיץ.
ראיתי את דמבלדור מוציא את הפתק המפוחם עם שמי מגביע האש, את הסיכות שכל כך נגעלתי מהן, המכריזות: "דיגורי המלך! פוטר המסריח!", את הנשף, ואת הריקודים עם צ'ו, שלא רציתי שייפסקו לעולם. כל כך אהבתי אותה...
חלפו מול עיני מעט תמונות מהמבוך. ואז, התמונות נעצרו ממרוצתן, ותמונה אחת ויחידה התמקדה למשך שתי שניות בגביע הטורניר: הגביע שבגללו אני רואה את כל זה, או, נכון להגיד, מפתח המעבר המקולל. עכשיו הבנתי שהגביע היה מפתח מעבר. הוא לקח אותי ואת הארי לבית הקברות. הוא לקח אותי אל מותי.
התמונות המשיכו לרוץ, אך לא היו עוד הרבה. ראיתי רק את זה-שאין-לנקוב-בשמו מכוון אלי את שרביטו, וקולו הקר, חסר החיים, פולט צמד מילים הרות גורל: "אבדה קדברה!". צפיתי בהבזק אור ירוק, ואז החשיך הכל.
הרגשתי כאילו אני צונח באפלה שאין לה סוף. נפלתי ונפלתי...
לא ידעתי אם זה יפסיק אי פעם.
אבל, בדיוק כשמוחי חשב את המחשבה הזו, רגלי נגעו באדמה, ולעיני נגלה מקום מדהים ביופיו. כנראה גן העדן חשבתי, וקיוותי שזה באמת נכון.
אולי זה נכון, ואולי זה לא. זאת אף פעם לא אדע. אבל אני יודע, שבמקום הזה, נפלא ככל שיהיה, לא אוכל למצוא שלווה. אין לי פה את המשפחה. אין לי פה את צ'ו.
ואת צ'ו אני רוצה עכשיו יותר מכל. 


~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני יודעת שזה קצר, מאוד קצר. אבל... על הנושא הזה לא יכולתי לכתוב יותר.