היצור (שחי בדלת הקדמית שלי)

"קומי כבר!" צעקו התמונות המדברות שבחדר השינה של סוזן. סיבוב גלגלי השיניים של שעונה נשמע בקול מתכתי חלוש, תוך כדי צלצולו. באותו הזמן התמונות בחדר התחילו להתלונן על הקימה המאוחרת, בעוד שחלקן נתקפו חרדה וברחו לסלון.

"קדימה, יום גדול הולך להיות היום!" צעקה אחת התמונות. "קדימה, היום תקבלי מה שחיכית לו כל חייך!" המשיכה לצעוק, ומלמולי הסכמה וחיזוק נשמעו. הם המשיכו לצעוק עד שסוזן קמה.

"תפסיקו כבר!" צעקה להם סוזן, ולחצה בחוזקה על השעון המעורר. צליל סיבוב גלגלי השיניים פסק, ואיתו גם הצלצול וקולתיהם של הדמויות. היא התיישבה במיטתה ושפשפה את עיניה. מסביבה ראתה תמונות ריקות. כנראה הן ברחו מפחד. היא הסירה את שמיכתה מעליה ושלשלה את רגליה אל נעלי האצבע שלה. היא העבירה את משקלה אל רגליה וכשלה לעבר חדר האמבטיה.

"מה זה?" שאלה סוזן את עצמה כאשר ראתה מתנה מונחת על השיש. המתנה הייתה עטופה בנייר עטיפה כחול , וקשורה בסרטים בצבע טורקיז. אל המתנה היה מצורף פתק עם הכיתוב "לסוזן, ה-31.8.12."

"יום ההולדת שלי!" קפצה סוזן בהפתעה. היא שטפה את פניה וצחצחה את שיניה במהירות, אבל... "מה זה?" מלמלה סוזן בעודה מצחצחת את שיניה. היא הסתכלה אל המראה שמעל השיש בפליאה. "זה נשר?" שאלה בהפתעה. בכדי לוודא שהיא לא הוזה, היא הסתכלה אחורה. מאחוריה, ראתה אסלה עם גליל נייר טואלט לצידה, אמבטיה, שחלקה מוסתר ע"י וילון, ודלת נעולה. לא היה שום סימן לנשר. כשהסתובבה בחזרה אל המראה, לא העין ולא הנשר היו שם. היא טלטלה את ראשה. "די להזות," היא אמרה לעצמה.

סוזן סיימה לצחצח את שיניה, לקחה את המתנה מהשיש ורצה אל הסלון. היא פתחה את דלת חדר האמבטיה, עם המתנה בידה, רצה במסדרון לכיוון המדרגות, וכשהגיעה אליהן ירדה במהירות אך בזהירות. כשלבסוף הייתה בסלון, זרקה את המתנה על הספה והתנפלה על אמה.

"תודה, לא היית צריכה!" אמרה לה, תוך חיבוק מוחץ במיוחד. סוזן עצמה את עיניה בחוזקה, וכשפתחה אותן, ראתה מחזה מוזר בזכוכית שבדלת הכניסה.

"הנשר..." היא אמרה, בקול מרחף מעט, והרפתה מאחיזתה של אמה.

"איזה נשר?" שאלה אמה, בקול מעט חושש לשלום הנפש של בתו.

"נו, הנשר!" צעקה סוזן, ולא התירה את מבטה מהדלת. אך הנשר הסתכל עליה במבט בוחן, ועף משם. "לא, חכה!" צעקה סוזן, תוך כדי הנפת ידה בכדי לתפוס משהו בלתי נראה. היא רצה לעבר הדלת, פתחה אותה והסתכלה לצד אליו הנשר עף, אך לא ראתה דבר מלבד גינת ביתה, עטורה בדשא ירוק וצומח, פרחים וצמחים קסומים שונים מכסים ומשתרעים על פני גדר הגינה, וכמובן את שולחן הקפה, לימים נעימים כמו אלה, על מנת שסוזן ובני משפחתה (יותר נכון, אמא ואבא שלה - היא הייתה בת יחידה) יוכלו לשבת לצדו ולאכול ארוחות טעימות, לשתות משקאות, או סתם לשבת ולדבר.

סוזן נכנסה לביתה, בהליכה איטית ובפנים כבושות, והתיישבה (יותר נכון נזרקה) על הספה. לידה הייתה מונחת המתנה מאמה. כאשר ראתה את המתנה חייכה ותפסה אותה בידה. היא תפסה את הסרט הטורקיז בכדי לפתוח את העטיפה, אך באותו רגע, קריאת ינשוף נשמעה, וינשוף זהוב נכנס מן החלון הפתוח.

סוזן שמטה את המתנה בחזרה אל הספה. על פני אמה התפשט חיוך גדול, וסוזן רצה אל השולחן, שם שמט הינשוף הזהוב את המעטפה שהייתה מחוברת אל רגלו, וכבר הספיק הינשוף להמשיך בדרכו.

על מעטפת הקלף, בדיו ירוק, היה רשום:

גברת ס. לאבלס

סמטת פרוטונוס 16

רג'יק תחתית

ברטיס

סוזן סובבה את המעטפה בכדי לפתוח אותה. בצד האחורי היה חותם שעווה סגול עם סמל מפואר: סביב האות H, היו ארבע חיות: אריה, גירית, נחש ו... נשר. נראה כאילו גם הנשר שעל המעטפה מביט בה.

היא התמהמה מול מראה הנשר המביט בה, אך פתחה את מעטפת הקלף הצהבהבה.

שוב, בדיו ירוק, היה רשום בדף קלף:

בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות

מנהל: אלבוס דמבלדור

(מסדר מרלין, דרגה ראשונה, מכשף גדול, קסם ראשי, מאגוומפ עליון, חבר איגוד הקוסמים הבינלאומי).

גברת לאבלס היקרה,

אנו שמחים להודיעך כי נשמר עבורך במקום בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.

מצורפת בזאת רשימת הספרים והציוד הנחוץ.

שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר. אנא שלחי ינשופך לא יאוחר מה-31 באוגוסט.

בכבוד רב,

מינרווה מקגונגל

סגנית המנהל

סוזן קיפלה את המכתב חזרה, וצעקה ברחבי הבית "התקבלתי להוגוורטס!" עד שאמה הרגיעה אותה.

"נצטרך לקנות את הספרים ולשלוח את הינשוף," אמרה אמה של סוזן. "לצעוק 'התקבלתי להוגוורטס' לא יעזור לנו בשום דרך."

סוזן החמיצה פרצוף, ואז הבינה שאמה צודקת. "נו טוב," היא אמרה, מעט ברוגז. "אבל אני צריכה לדבר קודם עם פטרישיה."

פטרישיה הייתה חברתה הטובה של סוזן. היא גרה במרחק שני רחובות ממנה. סוזן ופטרישיה נהגו לדבר ולרכל ביחד, לטפל בשיער אחת של השנייה ולעשות בכללי דברים של בנות.

סוזן כבר הייתה בפתחה דלת. "אני הולכת!" צעקה סוזן אל אמה, שישבה בספת הסלון. "אני כנראה אחזור לכאן עם פטרישיה!"

"טוב, ביי!" השיבה לה אמה, והוסיפה "אל תשכחי לחזור מוקדם!" אך כנראה שסוזן לא שמעה את משפטה האחרון, כי דלת הבית כבר נטרקה, וסוזן הייתה בדרכה אל פטרישיה.

סוזן עמדה בפתח בית משפחת אנג'לו. היא צלצלה בפעמון וחיכתה שיחזירו לה תשובה. כשכבר כמעט עמדה ללכת שמעה צליל צעדים הולך וקרב, תוך כדי צעקות מתחזקות "וקדימה, מחכה לנו יום ארוך! אנחנו צריכות ללכת לסמטת דיאגון!" ואז נפתחה דלת הבית. ג'יין אנג'לו, אישה חביבה, עמדה בפתח הדלת. היה לה שיער שחור ועיניים כחולות בורקות. היא הייתה רזה וגבוהה, וחיוכה ברחב היה מסנוור.

"בוקר טוב, סוזן, ויום הולדת שמח!" היא קראה לעבר סוזן. סוזן בקושי הספיקה למלמל תודה, וג'יין קראה לה להיכנס. היא התיישבה על הספה, ודיברה שיחת חולין מביכה עם גברת אנג'לו, מחכה שפטרישיה תרד.

כשירדה לבסוף מחדר השינה שלה, סוזן קינאה בה, הפעם יותר מתמיד. היא תמיד רצתה להראות כמו פטרישיה. אמנם לשתיהן היו עיניים ירוקות, אבל שיערה השחור המבריק של פטרישיה היה יפהפה, וגובהה היה גבוה יחסית לגיל 11. פטרישיה תמיד אומרת שהלוואי שהיה לה את השיער הג'ינג'י הגלי של סוזן, אך סוזן חושבת שהיא אומרת את זה כדי שתרגיש טוב עם עצמה.

"יום הולדת שמח!" קראה פטרישיה וחיבקה את סוזן. סוזן חיבקה אותה חזרה וחייכה.

אך פתאום, באח שמאחורי פטרישיה, שוב ראתה סוזן את עין הנשר שהסתכלה עליה. הנשר הסתכל על סוזן, בחן אותה במבטו, ועף במעלה האח. סוזן הרפתה את אחיזתה ובהיסח הדעת אמרה "אמא שלי מחכה לנו בבית. נזוז?"

וכך יצאו סוזן, פטרישיה וג'יין מבית משפחת אנג'לו, ופנו אל בית משפחת לאבלס.

"כמה טוב לראות אותך שוב!" קראה ג'יין אנג'לו וחיבקה בחוזקה את אמה של סוזן. "עבר הרבה זמן מאז שהתראינו, שריל. יש לנו הרבה מה להשלים! בזמן שהבנות בסמטת דיאגון ייקנו את הציוד שלהן, אנחנו נדבר ונשלים את כל מה שאנחנו צריכות!" אמרה ג'יין, ולא נתנה לשריל, אמה של סוזן, להשחיל מילה.

"טוב, קדימה," אמרה שריל. "נשתמש באבקת הפלו, יש לנו מספיק לכולן. פטרישיה, לכי את ראשונה."

פטרישיה צעדה אל האח המבוערת, תפסה חופן אבקת פלו בידיה וזרקה אל האח. האש התלקחה עוד יותר. להבות גדולות בצבע איזמרגד עלו ועטפו את את פטרישיה. היא צעקה "סמטת דיאגון!" ונעלמה לתוך הלהבות.

"קדימה, ג'יין," דחקה בה שריל. גם ג'יין, כמו בתה פטרישיה, לקחה בידה חופן של אבקת פלו וזרקה אל תוך האש. הלהבות עטפו גם אותה. היא צעקה "סמטת דיאגון!" ונעלמה אל תוך הלהבות.

"היא חופרת," אמרה שריל לסוזן בהיסח הדעת. גם שריל חזרה על התהליך, ונעלמה.

סוזן נשארה לבדה. היא לקחה חופן אבקת פלו, זרקה אותו לאש וצעדה לתוך להבות האיזמרגד שעטפו אותה. היא צעקה "סמטת דיאגון!", ובהבזק חטוף, לפני שנעלמה, עוד הספיקה לראות עין נשר מציצה עליה.