מבוך הדמים

מכירים את זה שהגעגוע הורג, יש פרץ של דמעות ובא לכם למות..? אני בכל אופן חוויתי את זה עמוק משתוכלו לדמיין.....

אחרי שנפרדנו בנשיקה שלא רציתי שתיגמר לעולם, כאילו זה מה שהחזיק אותי בחיים. אדוארד תפס אותי והבטיח לי דבר אחד שאני לא אוכל לשכוח לעולם. הוא הבטיח שלא יהיה זכר לקיומו בליבי ובכלל בעולמי.

איכשהוא תפסתי את עצמי לא לבכות ולצרוח כמו מטורפת ,כי ידעתי שזה לא יעזור, כשאדוארד מחליט אי אפשר לשנות את החלטתו.

כשהגעתי הביתה לא אכלתי כלום, פשוט בהיתי בגשם התמידי שבחוץ, הרגשתי כאילו השמיים מרגישים את כאביי וגעגועי, כאילו כשאני בוכה השמיים לא יכולים להפסיק להזיל דמעות.

ניסיתי להירדם, אך הסיטוים הי קשים מנשוא וקמתי בצעקה."אההההההההההההההההההההההההההה" צעקתי בחוזקה ונשכתי את שפתי.

"בלס, הכול בסדר, אני כאן אל תדאגי, אני אשמור עלייך " אמר לי אבי בתקווה שאירדם עוד קצת עד עלות השחר.

"אני בסדר" עניתי וקושי שכנעתי את עצמי.איכשהוא נרדמתי לכמה שעות מנוחה.

"בוקר טוב מתוקה, אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב, אני חושב שאת צריכה לבלות קצת, את צעירה עוד לא ראית עולם, נערה בגילך לא אמורה להיות בדיכאון עמוק כל כל" אמר אבי בניסיון לשכנע אותי.

"היום אני וחברה הולכות לראות סרט, זה נראה לי משהו שיסיח את דעתי" אמרתי והכנסתי את הספרים לתוך התיק.

"את צודקת, תיהני ותעשי חיים" אמר. " אתה לא הולך היום ליער?" שאלתי.

"כן, שמעתי שיש חיה טורפת מסוכנת ואנחנו הולכים לבדוק את זה היום" אמר.

"תיזהר" אמרתי בחשש.

"אני תמיד נזהר" אמר בביטחון שלא כל כך שכנע אותי.

" ביי, אני הולכת אתקשר אלייך לפני שאני יוצאת לסרט" אמרתי.

התנעתי את הטנדר והדלקתי את הרדיו, ניסיתי לשנות קצת את האוווירה.

" הי חבר'ה מה קורה..." שאלתי.

" תראו מי זאת שיורדת אל העם..." אמרו בגיחוך.

במשך כל שיעור פיזיקה לא יכולתי להתרכז חשבתי על בני משפחת קאלן: על אליס המקסימה, אל געגועיי לאדוארד אהובי הנצחי, ואפילו לג'ספר שרצה לשתות את דמי כמים המתוקים בעולם.

הסתיים השיעור ופלטתי אנחת רוווחה, " ניפגש בקולנוע" אמרתי לג'סיקה, ויצאתי לחניית בית הספר. הנסיעה הייתה קצרה אבל מלאה במחשבות.

התלבשתי, התבשמתי ויצאתי לקולנוע.

הטנדר שוב עשה בעיות חחח מה ציפיתי מאוטו כל כך ישן שכמעט ואי אפשר לנהוג בו.

" הייי ג'סס" קראתי לעבר ג'סיקה המחכה לי ליד עמוד החשמל.

" היי בלה.." קראה לעברי ג'סיקה והתקרבה.

חבורת הנערים שניסו לתקוף אותי, כשאדוארד הציל אותי ולקח אותי במכוניתו, קראו לעברנו.

" הי בנות , בואו לא נפגע בכן, אל תפחדו" הם צעקו בשאגה.

משום מה התקרבתי, ודמותו של אדוארד אמרה לי:" לכי משם אל תתקרבי, תחזרי אחורה" ידעתי שרק כשאסתכן הוא יבוא אליי ואראה את דמותו.

" בואי ילדונת" קראו הנערים בנסיון לפתות אותי.

" סליחה חשבתי שאתם מישהוא אחר" אמרתי כשפחד עולה על פניי.

" נהיה מי שתרצי" הם ענו כאיבדו את סבלנותם.

החלטתי שאני הולכת ולא משנה שום דבר עליתי על האופנוע, אחזתי חזק ופתאום בל לשים לב עפתי וקיבלתי מכה בראשי.

איבדתי את הההכרה אני זוכרת שכשעתעוררתי היה לצדי ג'ייקוב.

"דאגתי כמו מטורף, אמרתי לך להיזהר" הוא אמר.

אני לא יודעת למה אבל הרגשתי שאני חייבת את נשימתו על שפתיי, את המגע החם שלו. התקרבת אליו ו...