האביר והנסיכה| פיקצר

את הנסיכה.

את עם הכתר, העוצמה.

גרה בארמון בין שומרי הדיכאון.

חיה לבדך, ואף אחד לא לצידך.

את לבדך.

בלטריקס הייתה הנסיכה של סיריוס בילדותו. אם הוא היה כן עם עצמו, הוא היה חייב להודות שהיא הייתה הנסיכה גם בבגרותו. היא תמיד ידעה מה להגיד לו כדי שיסכים לעשות ככל העולה על רוחה. למעשה סיריוס זכר רק פעם אחת שבה העניין לא הצליח לה, זה היה כשניסתה לשכנעו לעבור לצד האפל. בלטריקס גרה עם סיריוס באחוזה של משפחת בלק, עם אותם הורים ודודים ששמרו עליהם כעל ילדים מנומסים, נטולי שמחה. בעצם, הייתה להם שמחה, אך הם הסתירו אותה מעיני המבוגרים.

היא הייתה לבד, כי אף אחד לא הבין שבלטריקס היא לא עוד נערה טהורת דם. היא נועדה לגדולות.

אף אחד, חוץ מסיריוס.

צועקים על אהבה.

מנסים, וזה נורא קשה.

הדמעות כבר נגמרות.
הדמעות סימנו תקוות, שלנו.

כשסיריוס מתמיין לגריפינדור, הם חווים ויכוח קשה.

"זו טעות, אתה לא קולט?" היא זועקת, אביר חלומותיה עומד להיעלם, "זו פשוט טעות, זה כל כך פשוט. לך לדמבלדור, תגיד שאתה רוצה מיון חוזר."

"בלה," סיריוס מרכך את קולו, "זה לא כל כך פשוט. את לא מבינה..."

"זה יהיה פשוט. אתה פשוט הולך לדמבלדור." קולה של בלטריקס תמים ומתוק. "אם הוא לא יסכים, אימא 'תכנס' בו."

אני מהכפר, עובד קשה, דמי ניגר.
כל רכושי אני לובש כאן על עצמי.
את הנסיכה, ואת בכייך אני אשמע
גם אם בלחישה...

"בלה," קולו נעשה קצת תקיף, אך סיריוס מרסן אותו. בכח. "אני לא רוצה לעבור לסלית'רין. התמיינתי לגריפינדור בכוונה."

"אתה מה?" הוא שואלת,מסרבת להאמין.

"אין לי יותר סודות ממך, בת דודה. זו האמת שלי, גם אם היא כואבת."

"ממתי אתה חושב כך?" בלטריקס המומה.

"מהיום בבוקר. בעצם, מאתמול. בעצם... מתמיד." הוא גמגם, "ובכלל, מה זה משנה?"

"אתה שיקרת לי!" היא צרחה, זה כאב לה. "אמרת שנהיה הדוכסים המשניים לאדון האופל, שלא יהיה עליון מאיתנו. את כל החלומות שלנו טווינו ביחד. נלחמנו נגד קיסי, ביחד. ועכשיו?"

"כלום לא השתנה." הוא אומר, מנסה להישמע אבירי. "זה לא משנה דבר." הוא פולט.

אבל הנסיכה כבר הלכה.

הוא חווה את כאבה, זה גם הכאב שלו.

צועקים על אהבה.

מנסים, וזה נורא קשה.

הדמעות כבר נגמרות.

הדמעות סימנו תקוות, שלנו.

"בלטריקס," הוא קורא אליה, "סלחי לי. זה לא ישנה כלום, אני מבטיח."

"איך לא ישנה? אתה כבר לא בן בלק." היא פוסקת, בעקשנות הידועה רק לה. "מכרת אותי לטובת בוגד. וכאילו שזה לא מספיק, מדובר בבוגד עלוב. סיריוס, אתה החלפת אותי בג'יימס פוטר!" היא ירקה את המילה מפיה בזלזול.

"אני מוכן למכור אותו בחזרה, אם הוא מפריע לך. הכל בשביל הנסיכה שלי. את רואה? אני מנומס, ג'נטלמן, מלוקק, חסר שמחת חיים – אני בן בלק."

היא ניסתה להסתיר את חיוכה, אך נכשלה.

"פשע מאורגן," צחק סיריוס, צחוק של אהבה. "בת בלק נתפסה מחייכת בשעה שמונה אחר חצות היום."

"אני לא..." היא מגחכת, בטעות. "צחקתי." היא משלימה בחיוך.

"תפסיקי עם ההצגה השחצנית שלך."

"בסדר."

"אהבתי אותך, אני אוהב אותך ואני אוהב אותך בעתיד." הוא פוסק, "את מבינה זאת? האם נערה כמוך מסוגלת להבין מהי אהבה?"

"ועוד איך."

חושך כבר ירד.
אני נשבר ומנסה.
אליך מתגנב. אליך, כי לבי כואב.

נסיכה שלי,האהבה הרגה אותי.

הם הורגים אותי.

"אתה... מה?"

"אני מצטער ששמעת על זה ככה."

"לא אכפת לי כמה אתה מצטער!" היא נראתה מוטרפת מתמיד, "סיריוס, הבטחת! אתה הבטחת, שומע? הבטחת שזה לא משנה!" בלטריקס בת החמש עשרה ניסתה להתאפק, אך נחילי האיפור זולגים מטה, יחד עם הדמעות.

"בלטריקס, אני אוהב אותך..."

"עד מתי?" היא קוטעת אותו, "עד מתי תמשיך להשתמש בתירוץ העלוב הזה בכל פעם שתעולל משהו? עד מתי רק האהבה תוכל לספק אותי?" היא בכתה, חזק יותר מתמיד. את השאלה האחרונה היא שאלה גם את עצמה. אוהו, כמה שזה כאב.

"ואני מניח שמסדר עוף החול הוא סתם עוד משהו בשבילך?" סיריוס יוצא מדמות האביר. כי הוא לא אביר, הוא רק ניסה לגלם זאת תמיד. ונכשל.

"הם הורגים אותך, שם בגריפינדור, נכון? פעם חשבת כמוני."

"בלה, הם מנסים להרוג אותי, אם את מעדיפה לקרוא לזה ככה, אבל זה לטובה. הם מנסים, אבל היום כבר לא מתים מאהבה."
"אתה אוהב אותם, אה?" היא שאלה בציניות, "ומה עם האהבה שלי, סיריוס? שלי! מתי היה הרגע בו החלטת שעדיף להיות בן זוג של רמוס?"

"אז גם את מאמינה לשמועות הזולות האלה?" הוא פלט בזעם, "מתי תקלטו כבר, כל הבנות המצחקקות למיניהן? אני לא הומו!"

"מה זה משנה? תהיה הומו, סטרייט או מכשף עם הפרעה נפשית שאוהב נעלי בית, אתה לא אוהב אותי. מה אכפת לי את מי אתה אוהב במקומי?"

'את הורגת אותי, אבל זו חובתי, בלה. מצטער.' הוא חשב ולא העז להגיד.

 
צועקים על אהבה.
מנסים, וזה נורא קשה.
הדמעות כבר נגמרות.
הדמעות סימנו תקוות, שלנו.

הם לא דיברו מאז. בלטריקס הצטרפה לאוכלי המוות. היא הגשימה את חלומה, היא הפכה להיות דוכסית משנה לאדון האופל. השאירה את כולם מאחוריה. ניסתה להאמין שהיא מרוצה, זה לא עבד. משהו היה חסר, היא לא ידעה מה.

הנסיכה עם הכתר, העוצמה.
גרה בארמון, בין שומרי, בין שומרי הדיכאון,
שמכרסם את החושים. הם קשים.
החיים שלי עוברים את התהום, בלעדייך, היום.
אני לבד, רוצה לקחת את כל מה שאנשים אומרים לי לא לקחת.
ואני צועק...

הם יוצאים לקרב, זה מול זה.

היא הנסיכה. כתר דוכסית המשנה מונח לראשה. שרביטו של סיריוס מונף בידו, כחרב האביר. עוצמה לא חסרה לשניהם.

נלחמים. צועקים, צועקים על אהבה.

הם מוקפים בשומרי הדיכאון שלא נותנים להם לצאת ולבטא את עצמם.

לא עוד.

"קדימה, זה כל מה שיש לך?"

'בשביל זה התאמצת, השארת אותי מאחור כל השנים?'

קרן אור. לחש אילם. בלטריקס לא צריכה כבר מילים כדי לנעוץ את סכינה, לשפד, להרוג.

'לך, סיריוס. לך לעולם הבא, בו האנשים מושלמים, כמוך. אתה מושלם, טהור וטוב מדי על מנת להיות פה. ואני? אני אתגעגע. אצעק על אהבה.'