להתאהב בבלתי אפשרי

"ארתור," אני לוחשת חלושות, כן השם של יורש הכתר הוא ארתור, כמו כול אלה שבאו לפני, אוי בחיי ההורים שלו היו כול כך לא מקוריים, אבל בכול זאת אני נהנית ללחוש את שמו בלילות.

"ארתור", נו באמת שישמע אותי, למה הדלת שלו חייבת להיות נעולה? עוד שניה משהו יכנס להעיר אותו וזה לא יגמר טוב לשננו, במקרה הטוב ישכחו את שמי ויסלקו אותי מהארמון ובמקרה הרע השם שלי יתפרסם לנצח כזונזונת הקטנה של הנסיך.

אני בהחלט לא מעדיפה אף אחד מהמקרים.

אני מנערת את כתפיו בעוצמה, אולי מזה הוא יתעורר? הוא לא. המפתח מסובב את המנעול מבחוץ ואני שומעת רעשים, לעזאזל הם נכנסים, אני צוללת למקום היחיד שאני יכולה לחשוב עליו, ארון הבגדים שלו, למזלי לבשתי אתמול את הכותונת שלי ואני לא לגמרי ערומה, או יופי, עכשיו אחרי המשרת נכנס הוא נזכר להתעורר, לרגע הוא מבוהל שהוא רואה שאני לא איתו, אבל הוא מיד עוטה פני פוקר ומתנהג כאילו זה בוקר רגיל, אבל אני יכולה לראות שהמשרת מבין שמשהו לא בסדר כי זה לא נראה שהוא רוצה לצאת, כנראה הכריחו אותו לצאת בכוח. הוא יוצא.

"ביאטריס," הוא לוחש את שמי, אני יוצאת מהארון שלו, והוא מביט בי באימה, "את לא אמורה להיות במטבחים עכשיו?" הוא שואל.

יופי, גאון, עכשיו הוא נזכר?

אני לא טורחת לענות לו, במהירות אני מסתובבת שגבי יהיה אליו ומתחילה ללבוש את הבגדים שלי, בגלי משרתת מסריחים, הוא מתקרב אלי ומחבק אותי מאחור," אל תכעסי עלי," הוא נושק לי את בצוואר ואני נמסה.

"איך אני הולכת לצאת עכשיו?" אני שואלת אותו, או יותר נכון אני שואלת את האוויר ממולי.

"נימצא דרך."

לרגע אני מאמינה לו, אבל אז נפתחת הדלת ורב המשרתים נכנס. אנחנו קופאים במקום.

"שקרן", אני ממלמלת לרהיטים לפני, למזלי הם לא עונים.

מהר לפני שיזהו אותי אני קוברת את פני בכובע ועושה את הדבר הראשון שעולה לי בראש, אני יוצאת מהחלון ומטפסת על הגג, אני רצה בין הארובות, מזל שהגג שטוח.

רבע שעה אחר כך ואני מגיעה למטבחים, איחור של שעה, ירצחו אותי. המשמרת של ארוחת הבוקר עברה מזמן אנחנו עובדים עכשיו על ארוחת הצהריים.

אני נעמדת מהר במקום פנוי ומתחילה לקצוץ פטרוזיליה, מימני לין רוכנת אלי, "שמעת שהייתה מישהי עם הנסיך היום בבוקר? אבל לא יודעים מי היא. המלך והמלכה זועמים" היא לוחשת לי בקול שקט.

יופי כולה רבע שעה וגם עד כאן זה הגיע? משהו למעלה ממש שונא אותי היום.

את שאר היום העברתי במטבח, הייתי לחוצה, היום ממש זחל ולא הסכים להתקדם. אני חשבתי רק איך עוברים אותו במהירות, אני אחפש עבודה במקום אחר, רחוק מכאן, כשאמצא אוכל להתפטר וזה לא יראה מחשיד מאשר להתפטר סתם ככה כשברור לכולם שאני זקוקה לכסף. אבל אני חושבת על הרעיון הזה שוב,  זה אומר גם להיפרד מארתור, הדבר היחיד בעולם שאני בטוחה שאני אוהבת.

אוף אילו רק יכולתי להיוולד בת אצילים או משהו זה אפילו לא היה מוזר. אבל במעמד שלי אף אחד לא שם עלי, חוץ מארתור עצמו. ממש צחוק הגורל.

"ביאטריס!" הטבח קורא לי, אני נגשת אליו בחשש, "כן?" אני שואלת.

"תחליפי בגדים ותעזרי להגיש את האוכל לשולחן, יש לנו מחסור במגישים." הוא נובח.

חתיכת שמן נפוח, בהמה חייזרית...דווקא לשם? אני לא יכולה לעשות משהו אחר? אבל אני רואה את המבט שלו, הוא לא מצפה לוויכוח אלה לצייתנות מוחלטת, אני מחליפה לבגד נקי והולכת לקחת את המגש של המנות הראשונות, מודעת עד כדי כאב לזה שאני הולכת להיות באותו החדר עם ארתור. רק שעכשיו אני הולכת להיות משהיא אחרת לגמרי ממי שהייתה איתו היום בבוקר.

הם יושבים ליד השולחן, המלך המלכה וכול השבט הקטן שלהם שמונה את ארתור שתי נסיכות ועוד ארבע זאטוטים קטנים, יופי להם, יש להם מספיק כסף כדי לגדל את הילדים, אצלנו אם יש לך יותר משני ילדים אתה צריך להיות במצב טוב אחרת לא תוכל לגדל את כולם בלי לסבול מרעב. לי יש אחות קטנה לרוע מזלם של הורי אף אחת מאתנו לא בן, מה שאומר שהעבודה שלנו לא תרוויח הרבה ואנחנו נעזוב אותם אל בית בעלינו. אני שמה את המגש בשולחן, נמנעת מלצור קשר עין אם משהו מיושביו, זה קל כי הם מתעלמים ממני, כולם  חוץ מארתור שנסה לתפוס את מבטי, מה הוא עושה? הוא רוצה שיהרגו אותי? אם אנשים ידעו מי הייתה איתו בבוקר אני כנראה לא העבור את הלילה בעיר הזו כלל. אני חוזרת למטבח ומיד שולחים אותי עם עגלה נוספת למנה שניה של מרקים, זה אומר לתת לכול אחד את המרק שלו בצורה המועדפת עליו, יש לנו שיטות לסדור הכלים כדי שיהיה לנו נוח לזכור מי רוצה מה אבל כמו שאני מכירה את עצמי אני הולכת להתבלבל.

אני רואה שהם סיימו אם הסלטים ואחרי מבט תוכחה אחד מהמלכה אני ממהרת להגיש את המרק, מתחילים מהמלך למלכה ואז לפי סדר הישיבה העגול, מה שאומר מהקטן לגדול כי ארתור יושב משמאלו של המלך, אני מגישה לכול אחד, נזהרת לא להתבלבל, הצלחתי, נשאר לי רק המרק האחרון של ארתור ואני מניחה אותו בזהירות על השולחן, עד עכשיו הכול פרפקט, ואני יכולה ללכת אני לקוחת צעד אחורה וכול אותו הזמן נזהרת שלא להביט בפניו של ארתור, כי אם אביט בפניו אני אשכח את עצמי ופשוט אבהה בהם שעות, אני מסוגלת לזה, אני חוזרת למטבח ושולחים אותי לשטוף כלים, יופי החלק הזה מאחורי.

המחשבות לא עוזבות אותי במשך כול היום, אני לא מבינה למה הסתכנתי ככה, אני יודעת שאני אוהבת אותו אבל שום דבר לא יקרה מזה, הדבר היחיד שעלול לקרות זה שאני אכנס להריון, גם ככה אני אחיה בסתר, הילד שלי לעולם לא יוכל להיות יורש לכתר, יחתנו את ארתור אם איזה פרחה מלכותית שתוליד לו נסיכים אמתיים, האהבה הזו כואבת ולא נחוצה, עדיף לשנינו אם אני אנתק את הקשר. זה מה שאני  מחליטה לעשות.

בערב אני לובשת גלימה מעל למדי המשרתת שלי ומתכוונת ללכת הביתה כמו בכול יום חמישי כדי לעבור את השבת בבית. אני יוצאת משערי הארמון האחוריים שנועדו למשרתים ואספקה אחרי שאני עוברת חמש מאות מטר אני מרגישה שמשהו עוקב אחרי, אני מסתובבת מבוהלת, כשאני רואה מי עוקב אחרי אני נבהלת עוד יותר, "מה אתה עושה כאן? השתגעת?" אני שואלת את ארתור.

הוא תופס בידי,"ביטריס, אל תצעקי," הוא אומר.

אני מכריחה את עצמי להרגע, "ארתור אם משהו", אני מתקנת את עצמי, "כשמישהו יגלה שאתה לא בארמון תהיה מהומה גדולה," אני אומרת לו.

הוא צוחק ואני באמת לא מבינה למה, "אל תדאגי, דברתי אם אבא שלי, אני אחזור לארמון ביום ראשון," הוא מנמיך את קולו," הוא מבין אותי, גם לו הייתה אהבה אחרת."

אני מבינה כמה כואב היה לארתור להודות בזה שההורים שלו לא התחתנו מאהבה, אני מתקרבת ומנשקת אותו על הלחי, "שים את הברדס, שלא יזהו אותך, " אני אומרת לו.

הוא מהנהן, מקבל את דברי ושם את הברדס על ראשו, "לאן אנחנו הולכים?"

"לעולם שונה משלך, " אני אומרת לו, הוא לא תמים, הוא יודע שלא כולם חיים ברמת החיים שלו, אבל אני לא מאמינה שהוא מבין עד כמה זה שונה.

ארתור מחזיק בידי, "תובילי."

אחרי שבע מאות מטר הוא מבקש הפסקה," אני לא רגיל ללכת למרחקים, בשביל זה המציאו את הסוסים." הוא רוטן.

אני נאנחת בחיוך, הנסיך שלי כול כך תמים, "סוסים הם בשביל אצילים או בשביל עבודה, וכשהסוס זקן הם גם בשביל מאכל. אתה צריך ללמוד איך משתמשים ברגליים." החושים שלי קולטים סכנה לפני, אני הולכת מהר לצד השביל ומסמנת לו לבוא מאחורי, אנחנו נכנסים לעומק ומשתופפים מאחורי שיח, קבוצה של משרתות ומשרתים עוברת אותנו, הם הולכים לעיר אחרת, קרובה הרבה יותר מהבית שלי, אני שומעת אותם מדברים על אירועיי הבוקר בקול רם. אחרי שהם עוברים אני נעמדת ומושכת את ארתור לעמידה, הוא מתבונן עלי, "זה תמיד ככה?" הוא שואל," הריכולים האלה?"

"זה רק נעשה יותר גרוע, "אני אומרת לו בכנות," היום בבוקר שהגעתי למטבחים רבע שעה אחרי המקרה כולם כבר ידעו על זה, דיברו על זה כול היום."

"מצטער," הוא ממלמל ועוטף אותי בחיבוקו, "אני ממש מצטער שגררתי אותך לזה."

אני משאינה את ראשי על כתפו, "היי זה לא כאילו עשית הכול לבד טוב? אף אחד מאתנו לא יזם את הנשיקה ההיא, זה פשוט טבעי."

אנחנו חוזרים לשביל וממשיכים ללכת, בהתחלה אנחנו שותקים אבל אז ארתור מפר את השתיקה, "אז בכול זאת לאן אנחנו הולכים?"

"לבית שלי."

"אני אוכל לישון אצלך? כי לא בדיוק התארגנתי מראש ואין לי איפה לישון," הוא שואל.

אני נושכת את השפתיים, הוא יישן אצלי וגם יוכל אצלי, מה הוא יחשוב שהוא יראה את הבית שלי, זה לא מתקרב לשלו, והאוכל, איך אני מאכילה נסיך שרגיל רק לטוב מהטוב, בלי לשים לב אני נעצרת במקום.

"באטריס?" הוא אומר את שמי, בקולו אני שומעת בלבול, "מה קרה?"

אני מתחילה לענות לו בקול מגמגם "אתה לא רגיל לבית שלי, זה יהיה שונה ואני מפחדת-

"את מפחדת שאני אשנא אותך אחרי זה?" ארתור מניח את ידו מתחת לסנטרי ומרים את פני לגובה פניו.

אני מהנהנת, נמנעת מלהביט בפניו, "כן."

 "אני אף פעם לא אשנא אותך," הוא אומר לי, ואז הוא מנשק אותי, היא הרגישה שונה מכול הנשיקות האסורות שהיו לנו יחד, היא הייתה מיוחדת, אולי בגלל שזו הייתה הנשיקה החופשית הראשונה שחלקנו מחוץ לקירות הארמון הגדולים והקרים.

אני מתנתקת בעדינות מהנשיקה, מעודדת, "טוב אם לא נמשיך ללכת לא נגיע גם עד יום ראשון."

אז אנחנו הולכים שלובי ידיים, כשאנחנו מגיעים לכיכר הראשית מעט לפני שמחשיך עולה לי רעיון, "ארתור תגיד, יש לך כאן כסף?" אני שואלת.

הוא מהנהן, "בערך חמישים מטבעות זהב," הוא עונה לי.

אני מכה בכף ידי הפתוחה על מצחי, חמישים מטבעות זהב זה כמו המשכורת שלי לשלושה חודשים.

"זה מספיק," הוא שואל בחשש כשהוא רואה אתה תגובה שלי.

"זה המון, לא הייתה צריך להביא כול כך הרבה," אני אומרת לו, "טוב, תביא לי שלוש מטבעות ואני אלך לארגן לך בגדים פשוטים, הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה שיזהו אותך בבגדים שלך"

אני מכריחה את ארתור לחכות לי בסמטה בין שתי החנויות ונכנסת לבחור לו בגדים בחנות לבגדי עבודה זולים, שם אני קונה לאבא את הבגדים פעם בשנה אבל אני נכנסת לכאן באופן די קבוע כדי לקנות בד או מחטים, אז המוכר מכיר אותי והוא לא ישאל יותר מדי שאלות, אני בוחרת משהו חזק וזול שניראה מעט בלוי כדי שאנשים יאמינו שהוא משומש ויוצאת מהחנות, "זה לא מה שאתה לובש בדרך כלל אבל זה נוח, ועמיד," אני מוסיפה, נותנת לו את השקית עם הבגדים ומכריחה אותו להתלבש.

כשהוא סוף סוף מסיים להתלבש- בחיי שלקח לו הרבה זמן- אני מכניסה את הבגדים הקודמים שלו לתוך השקית וקושרת אותה חזק.

 הוא בוחן את מראהו "זה מגרד. ומסריח." מוסיף לאחר מחשבה.

"למה ציפית?" אני שואלת אותו, "אלה בגדי עבודה, הם לא אמורים להיות יפים, אם רק תשים כובע אף אחד לא יוכל להגיד שאתה לא מכאן."

הוא מחייך אלי את חיוכו הכובש ומוציא את השק עם הכסף מקישורי חגורתו,  הוא שם לי את השק בידיים כשאני מתחילה למחות הוא משתיק אותי, "אני יודע שאני מסבך לך את החיים כשאני בא ככה, וגם עוד לא בקשתי סליחה על מה שהיה בבוקר, למרות שאת אף פעם לא מוכנה לקחת ממני כסף, תראי את זה בתור תשלום על האירוח," הוא אומר, המבט בפניו לא משאיר לי שום מקום לוויכוח, זה מבט של נסיך שיודע מה הוא רוצה.

הוא צודק, אני אף פעם לא מסכימה לקחת ממנו כסף, טיפשי הא? יש לו ערמות ממנו, אבל מרגיש לי לא מוסרי, זה מרגיש לי כאילו אני מנצלת אותו ככה.

ואז אני נזכרת בעובדה שארתור צריך סיפור כיסוי, "ארתור אם ההורים שלי ישאלו אותך אז נפגשנו בעיר אחרת ואתה צריך מקום לבלות בו את הלילה," אני אומרת בזהירות.

מיד הוא מבין למה אני מתכוונת "זה לא יראה מחשיד אם יקראו לי ארתור?" הוא שואל אותי.

אני מגחכת, "ממש לא," אני עונה לו, "לכול ילד חמישי קוראים ארתור, ההורים רוצים שמשהו ממזלך הטוב ידבק גם בילדיהם....רק שהם לא ידעו שאתה האחד האמתי."

"כן הא?"

בשלב הזה שנינו פורצים בצחוק משחרר.

אנחנו מגיעים לבית שלי, הוא אחלה, אמא תמיד שומרת עליו נקי ומטופח ואני ואבא עובדים בזמן שאחותי לומדת בבית הספר, אנחנו גאים בא מאוד, היא ממש חכמה, אני התייאשתי מבית הספר כבר בשנתי החמישית בו והיא בשנתה העשירית ולומדת על מלגות. "ברוך הבא הביתה," אני אומרת לארתור והוא מחייך, "טוב את היית המון פעמים אצלי בבית."

הוא אומר לי.

"באחוזה," אני מתקנת אותו, "והמון אנשים אצלך באחוזה, ככה שאי אפשר ממש לקרוא לזה בית לא?"

אנחנו נכנסים לבית הדלת לא נעולה, "אמא?" אני קוראת בקול רם.

"ביאה, כמה טוב שחזרת, "אמא קוראת מהמטבח, "חכי שם אני כבר מגיעה."

אני מנגבת את הרגליים שלי על הסמרטוט בכניסה ורק אז נזכרת שיש מאחורי נסיך, "ארתור נקה רגליים טוב? אמא שלי בטוח שטפה את הרצפה וחבל ללכלך לה." הוא מנקה את רגליו בשתיקה ואנחנו נכנסים למטבח הנקי של אמי.

"ביאטריס."היא נגשת אלי ומחבקת אותי חזק, "התגעגעתי איך מאוד, היית חסרה לי."

אני מחייכת אליה, האישה הזו היא האוגן השני של חיי, הראשון הוא ארתור. אחר כך היא שמה לב שעוד משהו נכנס הביתה, "מי זה?" היא שואלת אותי.

"זה ארתור," אני מדגישה את הארתור בכול עייף ומשועמם, כמות הבנים בשם הזה כבר מזמן נהיתה מגוחכת, "הוא יהיה כאן עד יום ראשון עם זה בסדר," אני אומרת לאמא.

"בסדר, רק... נו טוב, איפה הוא ישן?" היא שאלה אותי אבל ראיתי בעיניה דאגה אמיתית בנוגע לאוכל ולכסף.

"הוא ישן אצלי בחדר, " אני אומרת ומוציאה את המשכורת שלי, "נתנו לי בונוס," אני מבלפת, "יש כאן עוד חמש עשר מטבעות זהב." אני אומרת לה אבל שתינו יודעות שמה שהתכוונתי להגיש היה שלא יחסר לנו כסף כדי להאכיל אותו.

גם אני וגם ארתור יודעים שלא קיבלתי שום בונוס, את הכסף לקחתי ממנו.

אמא מעבירה מבטים מהירים ביני לבן ארתור, "טוב, אז תראי לו את החדר שלך ואני הערוך את השולחן, אבא צריך להגיע עוד מעט ואחותך חוזרת רק מחר, היא ישנה אצל חברה."

אני מובילה את ארתור לחדר שלי, שם שנינו מרפים מהעמדת הפנים ואנחנו נשכבים על המיטה שלי מחובקים.

"את חושבת שהיא חושדת?" ארתור שואל אותי ואני מושכת בכתפי, "יכול להיות שכן ויכול להיות שלא, בו רק נקווה שלא, מה שבטוח אבא שלי לא יכול לחשוד בכלום," אני אומרת.

"למה?"

אני נפרדת מהחיבוק שלנו ומתגלגלת כך שפני לתקרה, "הוא יחזור שיכור לגמרי, יוכל ארוחת ערב וילך לישון." היה לי קשה לומר את המילים האלה, לא רציתי שארתור ידע, אבל הוא כבר היה צריך לשמוע את זה.

"אבא שלך, שתיין?" ארתור נשמע המום.

אוך ידעתי שהוא הולך להגיב כך, אבל זה בכול זאת כאב, "לא אמרתי לך?" אני מתיממת, אני יודעת טוב מאוד לא אמרתי לו על זה כלום, "למה אתה חושב שאני עובדת כול כך רחוק מהבית?"

אני לא מביטה בפניו של ארתור אבל קולו נשמע מבולבל, "אבל אמרת שהוא יוצא לעבוד וגם...אני לא יודע... לא ידעתי שהוא שותה."

אני מסתובב על הצד כדי להביט בפניו, "ארתור אבא שלי יוצא לעבוד, הוא משתכר בערבים וקם בבוקר פיכח לגמרי, רוב הזמן הוא לא זוכר את הלילות שלו בכלל. יש סיבה שיצאתי לעבוד, אני תומכת באמא שלי כלכלית כי אבא מבזבז את רוב מה שיש לו על הטיפה המרה."

זה היה הווידוי הכי קצר והכי קשה שעשיתי בחיי בערך, אבל אני מרגישה חופשיה, רוב הזמן אני משתדלת להתרחק מחיי הפרטיים ליד ארתור, כשאני איתו אני באטריס אחרת.

הוא שם את ידיו על הלחי שלי, "לא חשבת לספר לי על זה קודם?" הוא שואל.

"לא הייתה סיבה שתדע," אני אומרת לו.

"אם זה קשור אליך אני רוצה לדעת הכול," הוא אומר לי, ואז מתקרב אלי ומנשק אותי, אני נכנסת לנשיקה בהתלהבות, הוא מתגלגל על גבו ומושך אותי מעליו אנחנו מתנשקים ככה עד שאני מיישרת אותו לישיבה, אני יושבת עליו בפיסוק רגליים ידי מאחורי ראשו ושלו בשערי.

אני שומעת את הדלת שלי נסגרת בטריקה ומתרחקת מארתור במהירות, "עכשיו היא בטוח חושדת במשהו," אני פולטת ומרגישה איך הדם החם ממלא לי את הלחיים.

"את מעדיפה שאני אלך?" ארתור שואל אותי.

"לא. ברור שלא, היא תהיה צריכה לדעת על זה בשלב מסוים." אני אומרת לארתור, טיפה מבוהלת מהמחשבה שהוא ילך. הוא רואה את זה ומחייך חיוך מרוצה, "טוב אז נלך למטבח לראות מה שיש לאמא שלך לומר לנו?" הוא שואל אותי.

אני מסכימה איתו בחוסר רצון, אני באמת לא רוצה לשמוע את השיחה הזו שאמא שלי הולכת לתת לנו עכשיו, אני לא יודעת כמה היא הבינה ואני חוששת מהגרוע ביותר, אבל כשאני יוצאת מהחדר מתברר שאין לי ממה לחשוש, אבי הגיע הביתה ולפי הריח הוא שיכור יותר מבדרך כלל.

מזל מחורבן, דווקא כשארתור כאן הוא מחליט לשתות יותר? הגורל ממש שונא אותי, או שהוא ממש רוצה שארתור ואני נפרד? רגע אחרי שאני מספרת לארתור על אבא שלי הוא חייב לבוא ולהוכיח לו את זה באופן אישי? מבט אחד לפניה של אמא ואני מבינה שהשיחה שחששתי ממנה תדחה לאחר מכן. אני עומדת רגע במקום, לא יודעת מה לעשות ואז נוצרת בי החלטה, "ארתור חכה רגע בחדר שלי," אני דוחפת אותו אחורה לתוך החדר שלי ומביטה בו עד שהוא סוגר את הדלת. אני נגשת לעזור לאמא שלי להושיב את אבא על הכיסא, הוא ממלמל כמה דברים, כול עוד הוא נשאר בערפול חושים המצב יהיה בסדר, רק אסור לו להתעצבן, הוא יושב וכאוכל ארוחת ערב אז אני עורכת את השולחן לארבע אנשים וקוראת לארתור. הארוחה עוברת בשקט, אבא שלי ממלמל שלום עמום לארתור שמחזיר שלום בתגובה, חוץ מהפרצוף שהוא עושה בתגובה ללחם השחור הגס שהוא לא רגיל אליו הוא התנהג יפה ובאופן לא מחשיד מדי, הוא רק לא נוגע ברוב האוכל שאמא נותנת לו, היא התבוננה בו באופן תוהה פעם אחת אבל חזרה לאכול את מנתה בשקט , הארוחה עברה בלי דיבורים מיותרים כשהמלמולים של אבא משמשים לנו כמוזיקה רקע.

בזמן הארוחה אני שולחת לארתור מבטים חוששים, אני מפחדת שהוא לא אוהב את זה אבל כשמבטנו הצטלבו הוא שלך אלי חיוך  מרגיע, לא שזה עזר את רוב הארוחה אני מעבירה בחשש לטעם האוכל. בסוף הארוחה אני שולחת את אמא להשכיב את אבא וללכת לישון גם היא, אני נעזרת בארתור ואנחנו מפנים את הכלים מהשולחן ואני נעזרת באבן ספוג  סבון וערמת סמרטוטים  כדי לשטוף את הכלים, את הכלים הרטובים והחלקלקים אני מוסרת לארתור שמנגב אותם כמיטב יכולתו ומניח אותם על משטח העבודה של אמא בצורה מסודרת, "היי ארתור, הארוחה הייתה בסדר?" אני שואלת אותו וטיפה חוששת מהתשובה.

"היא הייתה אחלה, באמת שדאגת סתם," ארתור מחייך אלי ולוקח צלחת אחרונה מערמת הכלים הרטובים, כשהוא מסיים איתה אני מושיטה לו שתי מזלגות.

"כמעט ולא נגעת בכלום," אני מציינת, "איך אתה יכול לומר שהיא עברה טוב?"

הסכינים מחליפים ידיים, אצבעותיו חמות ונעימות לעומת שלי הקרות ממים," אני לא רציתי להכביד עליכם, לא ידעתי כמה אני יכול לאכול, אני יודע שאת לא תאמיני לי אבל היה ממש כיף לאכול משהו שונה, כול האוכל שלי מסודר לפי תפריט ורוב הזמן המנות דומות. כמה אפשר לאכול אותו דבר? האוכל של אמא שלך היווה שינוי מרענן."

אני מחייכת חיוך קטן, מנגבת את ידי בסינרי ובוחנת את העור באצבעות שמכווץ ממים, "תבוא כול יום."

"בכיף," הוא אומר, מניח את המגבת לצד ערמת הכלים וניגש אלי, ידיו נשלחות להחזיק את מותני ואני מניחה לו לחבק אותי קרוב אליו, פני עולות כלפי מעלה ומתחברות עם שלו בתאום מוחלט, אני פותחת את שפתי ולשונו נכנסת מגששת אחר לשוני, ידו נכנסת תחת חולצתי ומלטפת את גבי בעדינות, אני מרגישה חום בכול מקום שאצבעותיו עוברות בו.

"לא סתם קוראים לך ארתור, נכון?" אמא עומדת ליד פתח הכניסה, אני קופאת וארתור מתרחק ממני במהירות ושולח מבט נבוך לאמא שממשיכה לדבר, "אתה הנסיך האמיתי, רואים את זה בברור,  אתה דומה לאביך."

טוב לפחות עכשיו יודעת בדיוק במה היא חושדת, או יודעת.

גד זה ארוך!אני מקווה שתהנו, אני לא יודעת מתי יגיעו הפרקים הבאים כי אני מתכננת שכול פרק יהיה ארוך אז זה יכח זמן.

אני מקווה שאהבתם