שלא יגמר לעולם

הרשע לא נם לעולם, תמיד יקום אדון אופל חדש. תמיד יהיה מישהו שיפגע באנשים, תמיד תהיה לנו פינה קטנה בלב כדי להיות עצובים. במלחמב איבדנו המון, היו רגעים שנדמה היה לי שאיבדתי את עצמי, אולי זה נכון. אך אם לא הייתי חשה כאב לעולם לא הייתי חשה שמחה. זכרתי כמה כאב לי כאשר ראיתי את הגופות, נראה כאילו הם ישנים, ישנים שינה שאין לה קץ. בשנים הראשונות שלאחר הקרב האיום ניסיתי להדחיק הכל, ניסיתי לשכוח, אך לשווא. הייתי הוכחה חיה לאלימות הקרב. אך עמוק בפנים תמיד ידעתי שאין התחלה ללא סוף, שאין טוב בלי רע, שעמוק בפנים אני מתפללת שזה לא יגמר לעולם. ברגעים אלו אני חושבת למה אלוהים ברא כך את העולם, למה הוא ברא דברים כל כך נוראיים. פעם לא האמנתי באלוהים, האמנתי בעצמי, האמנתי בקסם, אבל כעת ששתי האמונות הללו אבדו במה אאמין אם לא באלוהים? חשבתי על אחי, הוא אבד שם, בקרב הנוראי, ויחד איתו הוא גם לקח פיסה מנשמתי. אני שוכבת עכשיו בים, מביטה אל על, נושאת את מבטי אל החוף. "אלי אלי, זה לא יגמר לעולם?", שאלתי, האם תמיד אהיה אבלה? סובלת, נושאת את עול הקללה? אך יחד עם הכאב בא השמחה, "החול והים, רישרוש המים, ברק השמים!", דברים נפלאים כל כך ישנם יחד עם הסבל, זוהי "תפילת האדם", שלא יגמר לעולם. הכאב ימשיך לפעום בעורקי, כל בוקר כשאקום אזכור את החתיכה הקטנה מנשמתי שמטיילת כעת בשמים. אך יחד עם זאת אני, צפה על המים, משקיפה על הנוף ונותנת לסיוט הזה לחלוף. אך למרות שהטוב והרע שלובים יחדיו, לפעמים יש מקומות רעים מנשוא, כל החוף ריק, בעבר הוא המה אדם, שום רחש לא נשמע באזור. אך אני יודעת שבכל רע יש טוב ובכל טוב יש רע, "אלי אלי, שלא יגמר לעולם!", אם יגמרו הטוב והרע, מה הטעם יהיה בחיים? והרי כל כך הרבה נפלאות בחיים:"החול והים, רישרוש של המים, ברק השמים...", אז אנא אלי על תגזול ממני הכל, אני רוצה מהדבש ומעוקץ גם יחד, זאת תפילתי זאת:"תפילת האדם".