רגע לפני המוות

עיניו המאיימות של הלורד וולדמורט היו נעוצות עמוק בעיניו של רופוס סקרימג'ר.
"אני אשאל את זה עוד פעם אחת," קולו הקר של וולדמורט הדהד באוזניו. "איפה הילד?" צרחה איומה נפלטה מפיו של סקרימג'ר; הכאב היה כל כך חזק.
הכול קרה כל כך מהר- הוא הגיע למשרד כרגיל הבוקר, אבל מישהו ישב בכיסאו. הלורד וולדמורט.
הוא ידע שזה הולך לקרות בקרוב, שהמשרד ייפול בידיו של הקוסם הרשע ביותר והחזק ביותר מבין הקוסמים. למעשה, בימים האחרונים הוא כבר חיכה שזה יגיע. הוא הרים ידיים ממזמן; הוא שמח שלפחות הספיק לתת לאדון פוטר, לאדון וויזלי ולעלמה גריינג'ר את צוואתו של אלבוס דמבלדור.
למרות שהכעס מהמפגש הקודם היה עדיין במוחו, הוא העריץ את הארי פוטר. על גבורתו ועל נאמנותו לדבר שהוא מאמין בו, ולא משנה מה נקלע בדרכו. בתוך תוכו רופוס ידע שהארי צדק בכל מה שאמר.
הוא נזכר בפגישה הראשונה שלו עם הארי פוטר.
הם היו בשער הגינה בבית משפחת וויזלי; זה היה בתקופת חג המולד וסקרימג'ר הכריח את פרסי וויזלי לקחת אותו לביתו. הוא ניסה לשכנע את הארי לעזור לו במלחמה בלורד וולדמורט- הוא רצה שהארי ידאג שכולם יראו שהוא תומך בדרך שלהם ושהאווירה תירגע. הוא ידע שהסיכויים קלושים אבל הוא היה חייב לנסות.
"לא אכפת לך אם אחיה או אמות", הארי צעק בכעס, "אבל כן אכפת לך שאעזור לשכנע את כולם שאתם מנצחים במלחמה נגד וולדמורט. עוד לא שכחתי, כבוד השר..." הוא הרים את אגרופו הימני. סקרימג'ר שמע מה עוללה לו דולורס אמברידג'; הארי המשיך, "אני לא זוכר שאתם רצתם להגן עלי כשניסיתי לספר לכולם שוולדמורט חזר. משרד הקסמים לא היה להוט כל כך להיות חבר שלי בשנה שעברה." סקרימג'ר ידע שהצדק עמו, אבל המצב בו ילד בן 16 מוכיח אותו על דברים שהוא, או משרד הקסמים, עשה, הרתיח אותו. אבל הוא חייב את עצמו להירגע.
"מה הוא זומם, דמבלדור?" הוא חשב בקול, ידע שלא יקבל תשובה.
"אין לי מושג", הארי אמר. לרגע רופוס חשב שאולי באמת גם 'הנבחר' מחוץ לעניינים.
"וגם אילו ידעת לא היית מספר לי, נכון?" סקרימג'ר שאל.
"לא הייתי מספר", הארי הסכים אתו אולי בפעם הראשונה באותו היום.
למרות הכאבים, הוא הצליח לחשוב. הוא הבין שהילד צדק והרגיש טיפש שלא האמין לו עד עכשיו. חבל שהיה צריך להבין את זה רגע לפני מותו.
הוא הרגיש שוולדמורט מנסה לפרוץ בכוח למחשבותיו. מזל שהוא טוב בהלטת הכרה. הוא ידע מה וולדמורט רוצה לדעת- הוא היה בבית משפחת וויזלי יום קודם לכן, הוא הביא להם את צוואת אלבוס דמבלדור. כמו בשנה קודם לכן, הם התווכחו. סקרימג'ר תמיד מאבד את העשתונות כשמישהו מזלזל במה שהוא ומשרד הקסמים עושה, והילד הזה הרגיז אותו יותר מכולם. אך אולי זה היה בגלל שהוא צדק.
"איפה הילד, סקרימג'ר? תגידי לי ותסיים עם הסבל הזה", וולדמורט צרח מעליו ומכת כאב נוספת חדרה לכל איבריו. הצרחות שלו מילאו את חלל החדר הריק.
"לעולם לא," הוא אמר, וחיוך התפשט על פניו כשנזכר. "אני איש של הארי פוטר בכל רמ"ח אברי."
וולדמורט יצא בכעס מהכלא בו היה סקרימג'ר, משאיר אותו למעללי נתינו.
אבל רופוס סקרימג'ר כבר לא פחד לגורלו, הוא השלים אתו כבר ממזמן. כעת, רגע לפני מותו, הבעה של שלווה נסכה על פניו. למרות שעולם הקסמים היה תחת סיכון עצום, הוא לא דאג.
הוא סמך על 'הנבחר'.