סיפורו של איש שרוצה למות

לא נשאר לו דבר. הוא התחרט על היום ההוא לפני 30 שנה, בו הוא גילה את עולם הקוסמים, אם הוא לא היה מגלה שהוא קוסם, אז הוא לא היה מכיר את רון והרמיוני וג'יני... אם הוא לא היה פוגש אותם, הוא מעולם לא היה מאבד אותם, הוא פשוט היה מסתגל לחיים בבדידות, הוא היה בטוח שזה יותר טוב ממצבו כעת. הוא זכר שאחרי המלחמה הוא חשב שסוף כל סוף הוא יחיה חיים רגילים, הוא יוכל להיות מאושר, אבל לא. הוא זכר את המבט המטורף שהיה לו בעיניים, בעיניים האפורות שזיהה היטב, העיניים של דרקו מאלפוי. כמה קללות "אבדה קדברה" שוגרו באותו היום? את זה הוא לא ידע, כל מה שהוא ידע זה שכאשר הגופה שכבה על הקרקע, נטולת כל רוח חיים, כל יקיריו היו כבר מתים, אם היה יכול לחשוב על משהו מלבד מותם הוא בטח היה חושב על האירוניה שבכך שכולם נרצחו בחג ההודיה, בחג שמודים בו דבר ראשון על כך שאנחנו חיים.

הפעם באמת לא נשאר לו דבר. לפני 19 שנה היו לו חבריו, אבל כעת גם הם אינם. הוא ניסה לא לחשוב על כל מי שמת בגללו, בפעם הקודמת חלק מהמתים אפילו לא הכירו אותו אישית, אך גם הרשימה של האנשים שהכיר היתה ארוכה
1. אימו, לילי פוטר
2. אביו ג'יימס פוטר
3. סיריוס
4. לופין
5. טונקס
6. דמבלדור
7. פרד
8. רון
9. הרמיוני
10. ג'יני
11. רוז
12. הוגו
13. לילי
14. ג'יימס
15. אלבוס

ואלו היו רק הקרובים אליו, 15 איש מתו בגללו, וזה עוד לא היה הכל!! היו גם עין הזעם וקולין קירווי, ו- ו- ו-, אפילו במחשבתו הוא בקושי הצליח למנות את המתים. זה היה כל כך קשה. לבסוף הוא הגיע להחלטה,הוא שלף את שרביטו, והכין את עצמו למעשה הבא שהוא הולך לעשות "צריך להתכוון לזה!", מלמל כאשר הוא מפנה את שרביטו אל פניו, אל מצחו, אל הצלקת המקוללת, "אבדה קדברה!", הוא צעק ונפל ארצה, לא לפני שראה אותם, מחכים לו, שמחים שהגיע ואם זאת עצובים, "ברוך הבא לעולם המתים".