מחייכת למצלמה

וויתור זכויות וכל זה...
כותב: לילי2801
דירוג: G
פאנדום: הארי פוטר
שיפ: לילי\ג'יימס ברקע
זמן: קצת אחרי הרצח של לילי וג'יימס
נקודת מבט: מספר כל

מחייכת למצלמה.

מסתירה עמוק בפנים גוש גדול של בכי. של אכזבה. של רחמים עצמיים.
היא לא נתנה לזה לצאת.
יותר מדי זמן, ועכשיו? זה כבר עבר...
אותה ילדה, פטוניה אוונס, המשיכה. גדלה. פרחה. התחתנה. ילדה תינוק.
ואז זה חזר והתפוצץ לה בפנים.

אחותה מתה.
היא צעדה בצעדים מהירים ברחוב הרועש והצוהל.
אנשים מוזרים על גלימות ביצבצו מכל פינה, ינשופים התעופפו, פטוניה ידעה מה קורה שם, קוסמים.
'איך הם מעיזים?! הם צריכים לחזור לעולם הקטן והמוזר שלהם ולהתרחק מהאנשים הנורמליים' היא חשה גאווה על כך תחילה, אבל הקינאה לא איחרה להגיע.
היא עמדה מעל שני קברים לבנים ובודדים,
הפרחים שנחו על הקברים החדשים כמעט הסתירו את הכתוביות עליהם.
מבעד בקושי הצליחה לקרוא מילה בודדה, 'פוטר'.
היא זכרה את השם, והיא בכתה. היא הביטה בקבר הלבן וידעה מה מסתתר שם.
אחותה הקטנטנה, שפוטוניה לא נתנה לה יחס מאז שהיא בת 11, שוכבת שם מתה. ה
יא לא תזוז עוד, היא לא תדבר שוב. היא לא תביט בפטוניה בפנים בוכיות על כך שהיא שונאת אותה.
היא שלחה קדימה את ידה הדקיקה, כמעט נגעה באבן הקר,
"שלא תעזי לגעת בזה!" צעק אדם מאוחריה.
היא קפצה במקומה ונבהלה כמו שלא נבהלה מעולם,
"מי אתה?" פקדה בקול אוטומטי,
"מה זה עניינך?! הסתלקי!" צעק,
"יש לי זכות להיות כאן" אמרה בקרירות.
"אין לך! התרחקי מהקבר!" שאג.
"לא" הוא שלף מקל מכיסו, שפטוניה זיהתה טוב מאוד כשרביט.
רעד של געגוע חלף בה.
"אתה הכרת אותה. מי אתה?" שאלה, והפעם לקולה הייתה נימה שונה, הוא הוריד את שרביטו.
"את לילי?" שאל האיש. פטוניה הנהנה בראשה, מבטיחה לעצמה לא לבכות,
"מי את?" שאל, היא שתקה.
'מי את...' כמו הד זה חזר בראשה, אך לא היו מילים בפיה, "מי את?" חזר אל שאלתו, בקול עדין יותר.
"אחותה" אמרה ועשתה כל מאמץ כדאי לעצור את הדמעות שחנקו את גרונה.
"אוונס?" שאל ותכב את שרביטו לכיס פנימי במעילו, רחוק מעין חטטנים.
גם לילי הייתה מחביאה את השרביט בתוך מעילה, עוד צביטה של כאב חלפה בה. היא הנהנה,
"אתה ג'יימס פוטר?" שאלה, הוא הניד בראשו וגם עיניו נצצו מדמעות "הוא מת, שניהם מתו"
הוא הרים את ראשו מעלה, לה זה נראה כמו ניסיון להחזיק את דמעותיו.
"והילד? אתה מכיר אותו?" שאלה,
"מכיר אותו?" נחר האיש, "אני הסנדק שלו"
"הוא אצלך?" שאלה וניצוץ נדלק בעינייה, להוטה לראות את אחיינה הקטן ושחור השיער, היתום שלא עשה כלום ובכל זאת זכה לגורל אכזר.
הוא חייך בעצב, "לקחו אותו אלייך! את אפילו לא זוכרת?" נחר בלגלוג,
לא הביאו אליה שום יתום תינוק, "לא" אמרה בקרירות,
"ואיך, איך הכרת אותם?" שאלה מנסה להקשיח את קולה.
"הוא היה החבר הכי טוב שהיה לי, הוא הראשון שקיבל אותי כמו שאני. גם היא הייתה ככה, את לא יודעת כמה סבל היא עברה" אמר ונעץ בה מבט קר, היא הרגישה מפוחדת, מאויימת.
"גם אתה 'מוזר', נכון?"
"מוזר? אתם המוגלגים מוזרים, מזה הדבר הזה שאתם מחליפים מקסם? טכלונגיה?" אמר האיש כאילו כרגע היא אמרה שזה מוזר לנשום אוויר.
"איך קוראים לך?" דרשה.
"סיריוס בלק" פלט האיש.
'סיריוס וג'יימס...' זה נשמה לה כל כך מוכר, כאילו היו בנאדם אחד,
'היו עוד כמה בנים...' אמרה לעצמה בקדחנות, 'משהו דומה לפוטר אני חושבת ועוד משהו מוזר... נו... מה זה היה? ריים? רימה?'
"הייתם 4 בנים, לא?" שאלה מנסה להוציא מידע אודות אחותה המנוחה.
"כן, היינו" אמר ותיעוב עמוק ניכר בעיניו.
"בוגד מטונף" מלמל לעצמו מתחת לזיפיו, אולי לא יודע שהיא שומעת.
"מי בוגד?" אמרה והעירה אותו מחלומותיו, כמו שאומרים, הסקרנות הרגה את החתול.
"אחד מאיתנו, הוא הסיבה לכך שאחותך הקטנה בקבר!" צעק, לא בזעם, במשהו עמוק יותר. בכאב.
'בוגד מטונף'... לפתע הסכימה עם המושג הזה,
"מי זה?" אמרה ושפתה רטטה.
"פיטר פטיגרו" ירק האיש.
היא הפרה את הבטחתה,
לשם שינוי לא היה אכפת לה מה חושבים עליה,
למרות שהיא כאזת שמחייכת, אבל רק למצלמה.

בבקשה תגיבו!

		הפרק הבא