רמוס לופין- האמת

וויתור זכויות לג'יי קיי רולינג :)
תהנו ^^

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

רמוס, תמיד הרגיש כאילו הוא עומד להתפוצץ. 
הסודות שגדשו אותו, הסודות שמצאו את דרכן אליו מעולם לא נגמרו.
הוא היה אדם זאב.
כן, זה היה הסוד הכי קשה שלו.
אדם. אדם שמרגיש, שמקשיב. אדם שאוהב, אדם שרוצה שיאהבו אותו.
וזאב. זאב פראי, חסר רגישות, חסר צורה ואופי. זאב, שרוצה לחולל הרס וחורבן.
רמוס, למרות שכולם חשבו שהשתתף בקרב הוגוורטס רק לפני מותו, נלחם כל חייו.
על השליטה.
רמוס וזאב על גוף אחד, שכל אחד מהם רוצה את השליטה בו.
רמוס היה נלחם בזאב כל יום בחודש, מוביל גוף שלא בשליטתו המלאה למקום שבו הזאב שלא ירצה להיות, וברגע ששליטתו מתפוגגת, הוא היה מתנהג כמו זאב, בחוסר אונים מוחלט.
אבל רמוס ידע שהוא לעולם לא ינצח. 
זה היה קרב בלי ניצחון.
זה היה קרב, שנמשך עד המוות.
ורמוס ידע זאת, למרות שניסה לנהוג באופטימיות.קח את עצמך בידיים. אתה תביס אותו.
אך הזאב תמיד ישכן שם, בפינה, בתוך גופו. 
מחכה לירח המלא.
כדי להשתחרר.
רמוס זכר, את השנים שלו בהוגוורטס מצוין.
הוא זכר את היום שבו קיבל את הינשוף, והוא היה בטח בין היחידים שקיבלו את הינשוף הזה וצעקו שהם לעולם לא יהיו מוכנים ללכת לשם. 
למקום המקולל ההוא, כך הוא קרא לו.
אבל זה היה חצי נכון.
כי לא המקום היה מקולל, אלא הוא. 
רמוס ידע שהוא מקולל כל חייו, אך הוא מעולם לא ניסה להתעמק בכך. 
אתה נלחם בזאב. אתה תנצח. כי אתה יכול. 
הוא זכר את ההקלה שהתלוותה לגילוי סודו.
כשהוא סיפר את הסוד הגדול של חייו לקונדסאים, הוא הרגיש כאילו הקללה נעלמה, רק קצת, אבל חלק גדול ממנה נעלם.
הוא הבין, רק באותו הרגע, שהמעמסה שבלשמור על הסוד, הייתה גדולה כל כך, עד שגרמה לו להרגיש גרוע מכפי שהיה באמת.
כי הוא היה זקוק לבדיחות של סיריוס, למתיחות של ג'יימס, ולהתלוננויות של פיטר, שתמיד הצליחו להעלות חיוך על פניו.
הם היו חבריו הטובים ביותר, והוא לא האמין שזכה לנכס כזה.
ואז החלום הפך לסיוט.
ג'יימס ולילי נרצחו, סיריוס רצח את פיטר ונכלא באזקבאן.
רמוס נותר לבד.
הוא לא האמין, שככה כל חבריו פנו אחד נגד השני, ככה חבורת הקונדסאים התפרקה.
האנשים שהוא חיי בשבילם.
שאנשים שמנעו ממנו לוותר, להפסיד לזאב, שמילאו אותו באופטימיות וחיזקו את המורל.
שניים מהם מתים, והשלישי רצח, ובאזקבאן, עם הסוהרסנים הוא בטח השתגע.
רמוס היה בוכה שעות. ימים. חודשים.
אבל אז הגיעה ההודעה שסיריוס בלק השתחרר מכלאו.
לחפש את הארי פוטר.
ורק אז הגיעה אליו המחשבה: אם סיריוס בלק לא מגן על הארי, הוא חייו להגן עליו, כי הוא היחד שחיי מלבד סיריוס.
אז הוא נסע להוגוורטס, בתפקיד מורה.
רק אז הוא הבין, שיכול להיות שהוא כל כך רצה לראות את סיריוס, את חברו היחיד שחיי.
הוא היה חייב לו. והוא רצה להודות לו. שוב. הוא רצה להתחנן בפניו, שיחזור למוטב. שיחזור לעזור לו, לעודד אותו במלחמתו נגד הזאב.
פעם ראשונה שלו בהוגוורטס אחרי שנים רבות כל כך, והוא נתקף זכרונות רבים, אך הגן על הארי נאמנה.
לימד אותו לקסום פטרונוס, לימד אותו להגן על עצמו.
הרמיוני, הידידה של הארי, גילתה שהוא אדם זאב כי הסתיר זאת ברשלנות, טרוד במחשבות על סיריוס ועל הוגוורטס.
הוא נבהל, מוצא עצמו כשותף להרפתקתם. הוא עקב אחריהם בדרכם לערבה המפליקה, ומצא עצמו עומד מול סיריוס, חבר ילדותו.
וכששמע את האמת, הוא נתקף התקף של שמחה טהורה.
בוא פשוט החל לבכות אל תוך כתפו של סיריוס.
וסיריוס אמר שיעזור לו להילחם בזאב.
לנצח.
רמוס לופין גם לא האמין שהתאהב. הוא התאהב בטונקס, בנימפדורה טונקס.
אבל הוא חשש, לא רוצה לקלקל את חייה עם היותו אדם זאב.
עד שטונקס הכריזה על נאמנותה אליו.
ורמוס, לא היה יכול להתכחש לעצמו יותר.
הם התחתנו וטונקס ילדה את טדי.
ורמוס אהב אותו בכל ליבו.
ונשבע, שטדי לעולם לא יהיה אדם זאב.
ובשונה מרבים אחרים, רמוס מת בחיוך, שלם עם כל מעשיו בחייו, ויותר משמח על כך שהזאב גורש מתוכו.
ניצחתי, חשב. ניצחתי את הזאב.
אבל הוא ידע שזה לא יעזור.
כי אב ללא בן, זה כמו אדם ללא חיים.