הבטחות

שם: הבטחות
כותבת: מאיו! D:
פאנדום: The Infernal Devices, ובעברית - מכשירי התופת.
שיפ: שארלוט/הנרי.
דירוג: R שכזה. 
ז'אנר: אנגסט, רומאנס וכו' וכו'.
דיסקליימר: כל הזכויות שמורות לקסנדרה קלייר על הדמויות ועל הפאנדום, בלה בלה יאדה יאדה אצטרה אצטרה~
הערות: קודם כל - הפאנפיק מוקדש לליזי פראבאטאיתי האחת והיחידה שעזרה לי לכתוב את תיאורי המין XDD ♥
ב' - אוקיי, למרות שעדיין לא סיימתי לקרוא את מלאך מכני - ואני מניחה שאף אחד חוץ מליזי וממני לא קרא את הסדרה הזאת עדיין - אתם יכולים להתייחס לזה כאל קטע מקורי, כי הוא לא עוסק במשהו שקשור מאוד בפאנדום הזה ולא דרושה היכרות איתו כדי להבין במה מדובר בפאנפיק. נמ, אני מצטערת אם לא הצלחתי לקלוע לתיאורים הנכונים - זה היה קצת קשה - אז תתחשבו. ><
בכלמקרה תהנו, ואל - פאקינג - תבכו כי אני רוצחת מרושעת וחסרת לב.

~*~

במרכז החדר עמדו דמויותיהם של גבר ואישה. שניהם בבגדי הלילה שלהם, חבוקים האחת בזרועות השני כשאורו של הירח המלא שזרח במלוא עוצמתו אותו לילה התגנב מבעד לחלונות החדר הסגורים-למחצה, והאיר אותם בכתם של אור כסוף-לבנבן שהיה זר באפלת החדר.

"שארלוט," הגבר לחש בדאגה. "את בטוחה שאת יודעת מה את עושה?"
הבחורה לקחה נשימה עמוקה. לא, היא רצתה להגיד. לא, היא מעולם לא היתה מוכנה. ראשה הסתחרר במערבולת של רגשות ומחשבות, בגלים-גלים של בלבול צרוף. היא לא ידעה מה היא עושה.
"כן." היא שחררה את האוויר העצור בריאותיה באנחה כבדה. "אין זמן טוב מעכשיו, הנרי." היא ביטאה את שמו בהיסוס מסוים.
"שארלוט – " הוא חזר על שמה בשנית, אך זו היסתה אותו וקברה את ראשה בשקע של עצם הבריח שלו.
"הכל יהיה בסדר, הנרי; אני מבטיחה."

לא היה עוד צורך בדיבורים. שארלוט הרימה את ראשה ממנו, ועתה הם הביטו זה בזו בשתיקה. לאט-לאט, שארלוט שלחה יד מפוחדת, זהירה בתנועותיה, לעבר צווארו החשוף של הנרי, וזה רכן לעבר צווארה שלה והחל לרפרף בעדינות על הרונות שצוירו עליו ביד עדינה.
שפתיו טיילו במעלה גרונה, עד שפגשו בזוג שפתיים מלאות ורכות – שפתיה שלה – שנפשקו באישור, מניחות ללשונו של הנרי לעשות את שלה.

אצבעותיו הארוכות והדקות נשזרו בתלתליה החומים שפוזרו ברישול על עורפה וכיסו אותו כמעט כליל. היא, בתגובה, העבירה זוג ידיים רכות כנגד הכתום של שיערו, שהפך לכסוף באור הירח.
לאחר דקה ארוכה שבמהלכה השניים הידקו אחיזה אחד בשנייה, שארלוט הזדקקה לאוויר, וניתקה את עצמה מאחיזתו של הנרי. היא נשכה את שפתיה בעצב. היא אהבה את הנרי בכל ליבה, יותר משאהבה כל אדם אחר, אבל לא היתה בטוחה ברגעים שהלכו וקרבו ככל שחלפו הדקות. 

"אני אוהבת אותך, הנרי." לחשה בחיוך שהסתיר מאחוריו דאגה גדולה. הנרי אחז בידיה, מישיר מבט תכול שהחיים עצמם נתנו בו את הניצוץ ואת החיוך התמידי שבו. היא התאפקה מלבכות ועצרה את הדמעות לכדי גוש צורב של סערת רגשות.
"גם אני אוהב אותך, שארלוט."

השניים הרפו מהאחיזה זה בזו, ופנו לקצוות אחרים של החדר בכדי לפשוט מעליהם את בגדיהם. 
שארלוט היססה מעט בתחילה, אבל ברגע שלאחר מכן היא משכה מעליה את כתונת הלילה שלה לאט ובזהירות, ללא כל רחש, והשליכה אותה לרצפה.

"את עדיין יכולה להתחרט, לוטי." היא שמעה את קולו של הנרי מקצהו האחר של חדר השינה, וליבה קפץ במקומו. איש מעולם לא קרא לה לוטי – עד עכשיו. היא תמיד היתה גברת בראנוול או שארלוט – אבל מעולם לא לוטי. השם הזה מצא חן בעיניה. לראשונה בחייה, היא הרגישה שלמישהו באמת אכפת ממנה. היא לא השיבה, מהסיבה הפשוטה שלא היה לה דבר להפסיד.

בפסיעות כבדות ואיטיות, הנרי התקדם לעברה, והיא עשתה את אותו הדבר, עד שנצמדו בשנית – במיטה. הוא נשכב מעליה, ומגע גופו העירום כנגד גופה היה לה מוזר. היא לא היתה בטוחה אם היה זה מוזר במובן נעים, או שהדבר היה מוזר במובן מתריס. היא יכלה לשמוע את קצב פעימות הלב של שניהם – בו זמנית, באותו הקצב בדיוק. הם היו גוף אחד עכשיו. גוף שזז ונושם וחי את אותו הרגע באותו הקצב בדיוק.

"את יפהפייה." הוא לחש הישר אל תוך אוזנה. שערותיו האדמוניות דגדגו את קצה אפה כשהוא שאל בפעם המי-יודע-כמה אם היא בטוחה. "זאת הפעם האחרונה, שארלוט. את בטוחה שזה מה שאת רוצה?"
היא שאפה אוויר מלוא ריאותיה לפני שחרצה את גורלה לנצח. "אני מוכנה." היא לחשה.

ולאט-לאט, הוא נכנס. היא פלטה אנקת כאב חלושה, והדמעות שכל-כך התאמצה לעצור התפרצו וזלגו במורד לחייה וצווארה. הנרי נשק לצווארה בעדינות בעוד שהיא נאבקה בבכי, נשנקת ונאנחת בו זמנית. 

"אני מצטער, לוטי," הוא לחש בהתנצלות כנה ואמיתית. "הכל יהיה בסדר. אני מבטיח."

~*~

"הנרי," שארלוט הניחה את יד קטנה על בטנה ההריונית, שואפת ונושפת בדיוק כפי שהרופא הסתמי הורה לה לעשות במצבים של כאב. "אני חושבת שהוא רוצה לצאת."
נראה שהנרי נחרד – הוא החוויר כאילו כל הצבע אזל מפניו שהביעו הפתעה - מהסוג הלא טוב. "תחזיקי מעמד, לוטי. אני אלך להזעיק את האח אינוך." הוא אמר ומיהר לאחוז בה מחשש שתקרוס כל רגע. "סופי!" הוא קרא, וזו רצה במורד המדרגות מהר ככל שיכלה מבין כל קפלי שמלתה.

"מר בראנוול?" היא שאלה בחשש. "שארלוט בסדר?"
"היא עומדת ללדת בכל רגע נתון. תוכלי ללוות אותה לחדר שלה?" הוא השיב, מתוח יותר ויותר. 
"הנרי, אני ב – " שארלוט אמרה, אך שיעול כבד לא התיר לה לסיים את המשפט.
"כן, מר בראנוול." סופי החלה להוליך את שארלוט, שנשענה בחוסר יציבות על קירות המכון, אל חדרה. 

"זה נפלא, שארלוט!" היא שלחה אליה חיוך נלהב שהאיר את פניה המצולקים באור אחר לחלוטין, תוך שהלכה בקצב מהיר במעלה המדרגות. "איך תקראו לו?"
שארלוט התאמצה להשיב חיוך קלוש תוך נשימות עמוקות אך מהירות. לא היה לה מספיק כוח להגיב. התינוק כבר בעט את דרכו החוצה. "ג' – ג'ונתן – " מלמלה, וחזרה להשתעל בכבדות.

השתיים הגיעו לחדרה של שארלוט, שם היא נשכבה על המיטה והתאמצה שלא לחשוב על מה שעמד לקרות בעוד רגעים ספורים. הוא עמד לצאת בכל רגע, והנרי והאח אינוך עוד לא היו שם. 
"תחזיקי מעמד," התחננה סופי. "מר בראנוול והאח אינוך יגיעו תוך דקות ספורות."

שארלוט מעולם לא הרגישה חלשה כל-כך. היא היתה רגילה להוביל את כל שעשתה בחיים ולנצח עליו ביד רמה – וההרגשה הזאת של חוסר האונים היתה נוראה בעבורה. היא עצמה את עיניה והשתדלה שלא לחשוב על כך – ולמרות כאבה העז, היא הצליחה לשקוע לתוך שינה נטולת חלומות או כאבים.

כשפקחה את עיניה בשנית, היא היתה עירומה וכוסתה בהר של שמיכות, והנרי רכן ונשק למצחה, ומעבר לדלת, היא שמעה קולות פטפוט שזיהתה במעורפל – וויל וג'ם. "עוד מאמץ קטן, לוטי. עוד מאמץ קטן והוא בחוץ."
"א – איפה האח אינוך?" נאנקה שארלוט תוך שלחצה על התינוק לצאת החוצה. 
"הוא בדק אותך כשישנת." השיב בענייניות. 

ולפתע, בלי כל אזהרה מוקדמת, התינוק נדחף החוצה, והיא זעקה בכאב. "הנרי!" היא בכתה אל בעלה במבט מחוסר אונים, וייחלה לכך שתהיה רונה מיוחדת לשינה נטולת כאבים. 
"תעצמי עיניים, לוטי," הוא הושיט לה את ידו, וזו לחצה אותה חזק. הוא עיווה את פניו בכאב והביט לעבר סופי, אבל לא הניח לה לעזוב את ידו לרגע.
סופי הרימה במהירות את השמיכות הרבות שכיסו אותה בכדי לעזור לרך הנולד לצאת. במשיכה קטנה של סופי, הוא יצא החוצה. היא לא הספיקה לראות אותו – שכן סופי מיהרה להרים ולנגב את הדם שכיסה את גופו הקטנטן. והוא לא השמיע אף קול. לא בכי, לא צחוק, לא נשימות קטנות. שום דבר.

היא נחרדה, ועיניה נפקחו באימה. "למה הוא לא בוכה? סופי – " היא הביטה בהנרי ובסופי לסירוגין, כשגוש של כאב נתקע בגרונה והכאיב לה כאילו היה הגיהינום עצמו. "הנרי – ?"
באותו רגע, האח אינוך נכנס לחדר. ללא דיבורים מיותרים, הוא לקח את התינוק מידיה של סופי. 
לאחר מה שנראה כמו בחינה של כל האפשרויות, הוא השיב את התינוק לידיה ונד בראשו.

הוא מת, גברת בראנוול. אין דבר שאוכל לעשות כדי להציל אותו. היא שמעה את קולו של האח אינוך בראשה, ולפי המבט המבועת שהנרי נעץ בו ולאחר מכן הישיר אליה, היא ידעה שגם הוא שמע. היא נאלמה דום, קפואה לנוכח האובדן. ג'ונתן לא שרד את היציאה החוצה. 

לאחר דקות ארוכות של שתיקה, שארלוט היתה הראשונה לדבר.
"אני רוצה לראות אותו, סופי," היא ביקשה בשקט, וסופי הניחה בידיה של שארלוט את גופתו הקטנה של בנה. פלומת השיער הרכה שהספיקה לצמוח לו בתוך רחמה היתה כתומה בדיוק כשל הנרי. הוא היה קטנטן – וחיוור כשם שמת אמור להיות. ידיו הזעירות היו קרות, וכך גם שאר גופו.

"הוא כל-כך יפה," היא לחשה, קולה נשבר מעט.
"אני כל-כך מצטער, לוטי." הנרי רכן לחבק אותה, והיא טמנה את פניה הלחות מדמעות בחיקו. "הכל יהיה בסדר; אני מבטיח."