Draco Dormiens

ביום אחד של חודש יוני, במרתף השיקויים, היה רותח פחד. אבל לסנייפ לא היה אכפת. "האם אתם יכולים להגיד לי מה זה?" הוא שאל את הכיתה האומללה ששכבה על השולחנות, בעוד הצביע על קדירה מלאה בנוזל. אחדים מהם הרימו את ראשיהם, וסנייפ הראה להם בלחש הרמה לאוויר את הנוזל שהתרומם מהקדירה, כדי שיוכלו להתבונן בו. ידה של הרמיוני, עלתה לאוויר. כרגיל.

"שיקוי הפולימיצי," היא אמרה ורעדה קצת. היא בוודאי נזכרה מה היה הטעם שלו,  חשב הארי בחיוך מוסתר, נזכר באחר-הצהרים לפני שלוש שנים כשהוא, רון והרמיוני שתו את השיקוי הזה על מנת להתגנב לחדר המועדון של סלית'רין.

סנייפ התעלם ממנה. "עוד מישהו?" הוא אמר, סורק בעיניו את הכיתה.

דראקו מאלפוי הרים יד עצלה ובהירה לאוויר. "שיקוי הפולימיצי," הוא אמר בטון משועמם. הארי התבונן בו. איפה ששאר הכיתה נראו אומללים ומזיעים, הוא נראה קריר כמו מישהו שאכל קופסא שלמה של עכברטיקים.

"כל הכבוד דראקו!" הריע סנייפ. "חמש נקודות לסלית'רין. עכשיו," הוא המשיך, "מישהו מכם יכול להגיד לי מה הוא עושה?" הוא הסתובב במהירות אל רון, שמצמץ. "וויזלי?"

רון, שנראה כאילו עצר את עצמו מלפהק, אמר "זה, ארר, משנה אותך למישהו אחר."

סנייפ, אשר נראה מאוכזב, אמר, "זה נכון." הוא לא נתן לגריפינדור חמש נקודות. לעומת זאת, גחן לעבר הקדירה והתחיל למדוד כמויות של שיקוי לתוך כוסות נייר. "עכשיו," הוא אמר, מתיישר, "אני אחלק את הכיתה לשניים. כל אחד מכם ישתה חצי כוס של השיקוי עם שערה מהראש של השני... לא. את לא חייבת לבלוע את השערה, העלמה בראון. יש מספיק שיקוי על מנת להפוך אתכם לשותף שלכם למשך חצי שעה בדיוק. לא יותר, לא פחות. זה ייתן לכם את הרעיון איך השיקוי אמור לעבוד, מחר, תעשו את השיקוי בעצמכם, ותשתו אותו. אבל אני מזהיר אתכם," הוא אמר, מסתכל לעבר נוויל, "שאם עושים טעות קטנה ביותר בשיקוי, התוצאות יכולות להיות לא נעימות. אתם יכולים לגמור בתור חצי מעצמכם וחצי ממי שהתכוונתם להשתנות אליו, בלי יכולת לחזור חזרה, או להמשיך את ההשתנות."

נוויל החוויר ורעד.

"ובכן," סנייפ אמר, "העלמה פאטיל והעלמה בראון, בואו הנה," ולוונדר ופרבאטי הלכו לכיוון השולחן של סנייפ, מצחקקות. סנייפ שם את קראב וגויל ביחד מיד, נוויל עם פרצוף הבולדוג פנסי פרקינסון, (אשר הסתכלה ארוכות על דראקו בשעה שהלכה לשולחן של סנייפ-אם היא לא יכלה להיות דראקו, ככה נדמה שחשבה, לפחות תוכל להיות לידו כמה שיותר.) רון שובץ להיות עם הרמיוני, והארי...

"פוטר," אמר סנייפ, "ומאלפוי. בואו הנה."

לסתו של דראקו נפלה. גם של הארי. "לא!" הם אמרו ביחד.

"אני לא אהיה מאלפוי," אמר הארי בטון כועס. אבל סנייפ לא היה מורשם.

"בואו הנה מיד, שניכם," הוא אמר.

מאלפוי היה הראשון שקם על רגליו. שולח מבט קפוא לעבר הארי, הוא הלך לקדמת החדר, לקח את השיקוי, ופנה בחזרה לאיפה שהארי ישב. הארי שלח מבט מיואש לעבר רון והרמיוני, שבהו בו ברחמים. רון נענע את ראשו; הרמיוני לחשה אליו משהו שהוא לא הבין, אבל הוא הכיר את הרמיוני טוב מספיק, בשביל לדעת שהיא אומרת, כדאי שתמשיך עם זה הארי, זה יחושב בציונים הסופיים!

* * *

בכל רחבי החדר, תלמידים שתו את השיקוי. היו קריאות התלהבות והפתעה, וצחקוקים מכיוון לוונדר ופרבאטי, צעקת אימה מנוויל, שנהפך להרבה יותר גדול בתור פנסי, פתאום מצא את עצמו בחלוקים יותר מדי קטנים, וצחוק חסר מעצורים מכיוון רון והרמיוני.

"הנה," אמר דראקו, מניח את הכוסות ליד הארי, אשר הסתכל עליו במבט שהכיל שנאה וקור. "ובכן, אני לא הרעלתי את זה, פוטר, שתה את זה," הוא אמר.

"אני מעדיף לשתות רעל מאשר להפוך אליך, מאלפוי," סינן הארי בשיניים חשוקות.

"אני גם לא מצפה בקוצר רוח, להיות אידיוט מושלם לחצי שעה, אבל אתה לא רואה אותי מתבכיין בקשר לזה," אמר דראקו. "או שאתה מפחד?"

הארי דחף את הכיסא שלו אחורה באלימות, ותפס את אחת הכוסות, שדראקו כבר שם בה שיערה כסופה-בלונדינית שלו. הארי משך לעצמו שיערה, לקח מלוא הפה שיקוי, הפיל את השערה שלו לתוך הכוס השנייה, ושם בה את השערה שלו והגיש את הכוס לדראקו, שרוקן אותה.

הם בלעו באותו זמן.

רגליו של דראקו רעדו, צועק צעקה מוחרשת, בשעה שהרגשה איומה הייתה בתוך גופו. כאילו העור שלו נמס. הוא הסתכל על זרועו, וראה שהיא נהפכת מבהירה לשחומה, הציפורניים שלו, (שעוצבו בדייקנות על ידי גמדוני-בית) הפכו להיות הציפורניים הלעוסות של הארי. מאיפשהו מעל ראשו, הוא שמע את הארי צועק וסובב את ראשו, דמעות זולגות מפינות עיניו, וראה ---

---ילד בהיר, מחודד פנים מסתכל בחזרה אליו, העיניים שלו, האפורות-בהירות מצמצו מאחורי המשקפיים העגולות של הארי. בעוד הוא נדהם, הראייה שלו היטשטשה,  והוא הבין שהארי לא יכל לראות בלי משקפיו, ועכשיו, גם הוא.

"תן לי את המשקפיים שלך, פוטר," הוא אמר, והארי רעד קלות והעביר לו אותן.

* * *

הארי, מרגיש חולה מעט, הסתכל למטה על גופו החדש. בחיים האמיתיים, הוא לא היה נמוך בהרבה מדראקו, אז החלוקים שלו היו בסדר, אבל הוא הרגיש עירום בלי המשקפיים שלו. הוא הסתכל למעלה, וראה את פרצופו שלו מתבונן חזרה. טיפה לבן מהפתעה, אבל עם חיוך קטן על פניו.

"מה מצחיק?" הוא שאל, מצפה לשמוע את תשובתו של דראקו מתוך פיו בקולו שלו שיוצא מהפה שלו.

"שמתי לב, שאני באמת חתיך מאוד!" אמר דראקו בקולו של הארי.

"אתה רק סתום וטיפש מאלפוי," אמר הארי בתיעוב, והלך משם. הוא הלך לעבר רון והרמיוני, שהיו עסוקים בלצחוק, למרות שעצרו מיד כאשר הארי הגיע אליהם, והסתכלו עליו.

"זה אני," אמר הארי. "או הארי!" אמרה הרמיוני מתוך גופו של רון, "זה בטח נורא!" רון נענע את ראשו. "אני לא יודע אם אני אוכל לדבר איתך כשאתה ככה... זה, זה מפחיד." "ובכן, אתם נראים מטופשים בעצמכם," אמר הארי בעיצבון. "עכשיו אתה אפילו נשמע כמו מאלפוי," אמר רון, והארי התעצבן עוד יותר, הלך אחורה, וישב ליד דראקו, ששילב את ידיו על חזו. מאלפוי מלמל "נהנה להיות אני, פוטר?"

"אף אחד לא יכול לסבול אותי ככה," אמר הארי, "אבל אני חושב שאתה כבר רגיל לזה, מאלפוי."

דראקו הפנה את עיניו לעבר הארי שפרכס מעט בחוסר נוחות. זה היה באמת קשה לראות את דראקו בפניו שלו, מביט אליו בתיעוב. העיניים הירוקות שהוא ראה כל יום המראה, שלחו לו מבט קר. אם דראקו היה רואה אותו הדבר בעיניים של הארי, הוא לא הראה זאת. "אתה זוכר מה אמרתי לך כשנסענו ברכבת להוגוורטס?" הוא שאל.

"איזו פעם?" הארי שאל בטון משועמם, "בפעם ההיא שאיימת עלי להחזיק אותי הפוך ולהכריח אותי לאכול חלזונות, או הפעם ההיא שקראת לי קרפדה מרובת עיניים?"

דראקו נחר מצחוק. "הפעם שאמרתי לך שאני יכול לעזור לך," הוא אמר. "בכל פעם שתרצה לזרוק את האידיוט השמח מדי, ומנופחת השיער הבוצדמית שאתה מסתובב אתם, אני אראה לך איך להשיג כוח אמיתי."

"תן לי לחשוב על זה," אמר הארי, באיטיות. "ובכן, חשבתי על זה. לא."

העיניים העכשיו-ירוקות נצצו בכעס מאחורי משקפיו של הארי. "אתה בטוח?"

"מאוד בטוח," אמר הארי בזעף שנאגר ונבנה. "אתה יכול להוריד את רשימת המכתוב הרעה, מאלפוי. אני לא מעוניין."

הארי ציפה שמאלפוי יזרוק הערה חצופה בחזרה, אבל במקום, העיניים שלו הסתכלו עליו בהבעה מוזרה. "מה יש," שאלה הארי בעודו מתבונן למטה, "אני משתנה בחזרה?"

"זה בדיוק העניין," אמר דראקו. "אתה לא. כולם כבר השתנו. תסתכל."

הארי הביט סביב וראה שדראקו אמר את האמת. כולם חזרו לגופם ולמקומם. סנייפ התחיל להרצות על השימושים של השיקוי. כנראה בטוח, שכל התלמידים שהיו בכיתה, חזרו לגופם הרגיל. הארי הסתכל על עצמו במבט מפוחד טיפה, ואז על דראקו.

"כמה, כמה זמן עבר?" "ארבעים וחמש דקות," אמר דראקו, בודק את הרולקס שלו. "היינו חייבים להשתנות בחזרה עד עכשיו." "ובכן? מה קרה?" שאל הארי. מאלפוי נענע את ראשו בשלילה, וחיוך קטן הופיע על פרצופו. "הלוואי והייתי יודע." הוא אמר. הלב של הארי התחיל לפעום במהירות. "עשית משהו לשיקוי?" הוא שאל. "כמובן שלא פוטר." אמר דראקו בחזרה, "אתה באמת חושב שאני רוצה- -"

אבל הארי לא הקשיב. הוא תפס את החלוק של דראקו וקירב את הפרצופים שלהם. "תהפוך אותי חזרה!" הוא לחש בנימה ארסית. "תעשה את עכשיו, או שאני אשבור את הפרצוף שלך!"

מאלפוי, שלא היה רגיל להתבטאות מוגלגית כמו 'אשבור את הפרצוף שלך', התבונן בהארי באטימות, והתחיל לצחוק. זה היה יותר מדי בשביל הארי, שהתקרב אל דראקו,  והחטיף לו אגרוף בלסת, שהפילה אותו לרצפה. העט שלו, הקדירה והספרים נפלו מסביבו. הארי קפץ מהאזור ההוא, תפס את דראקו שוב בחזית החלוק שלו והתחיל להרביץ לו בכעס.

שאר הכיתה התאספה מסביבם בשביל להביט בהם, וסנייפ התחיל לרוץ לקראתם, צועק עליהם להפסיק. הארי עזב את דראקו, מעט מזועזע, אבל דראקו, כנראה חשב שהארי הולך להכות אותו שוב, התיישר, ובעט בהארי בסנטר. הארי, שהסתכל על סנייפ, לא היה מוכן לתקיפה הזאת. הוא עף אחורה, נתקע בקיר ודפק את ראשו בחוזקה על גבי האבן העתיקה.

הכל נהיה שחור.

* * *

דראקו נעמד ונשען כנגד השולחן. נאבק על מנת לנשום. הארי התעלף. נלחם בצלצול שבאוזניו הוא הסתכל מסביב. הארי היה שם, עדיין נראה כמו דראקו, שוכב על רצפת האבן באיברים רפויים, דם נוזל מראשו. דראקו הסתכל לכיוון אחר, מרגיש בחילה קלה, וראה את סנייפ, נאבק לא לתת לרון והרמיוני להתקרב אליו. בעוד הוא צפה, הרמיוני השתחררה ורצה אליו, מחזיקה בשרוולי חלוקו. "הארי," היא שאלה, בעוד דמעות זולגות מעיניה. "אתה בסדר?"

דראקו בהה בה במבט אטום. היא חשבה שהוא הארי. הוא הסתכל למעלה, ראה את הפרצופים ההמומים של הגריפינדורים צופים בו, הסלית'רינים מזעיפים אליו פנים. כולם חשבו שהוא הארי.

סנייפ צעד קדימה ומשך את הרמיוני הרחק ממנו, מזיז אותה בחזרה למעגל הגריפינדורים. דראקו היה יכול לשמוע את צעקות התלמידים לעבר סנייפ. הסלית'רינים היו שקטים, אבל הגריפינדורים צעקו שדראקו הרביץ להארי קודם.

סנייפ התקרב אליו והרים את ראשו על מנת שיסתכל בו. "פוטר," הוא אמר. "האם תוכל להסביר לי זאת?"

דראקו פתח את פיו לאמור, 'אני לא פוטר. השיקוי לא עובד. אני ופוטר לא התחלפנו בחזרה ו-' ובמקום זה יצא החוצה, "אני לא יודע פרופסור. הוא הרביץ לי קודם."

מה שקרה לאחר מכן, היה מטושטש בשביל דראקו. הוא הובל לאגף המרפאה על ידי סנייפ, שנשא את גופו הרפוי של הארי, מראה שנתן לדראקו תחושה חולנית כאשר הביט אליהם. הוא המשיך למשש את פניו, את שיערו, בשביל לראות אם הוא התחיל כבר להשתנות בחזרה לעצמו, אבל הוא לא. כלום לא קרה.

 מדאם פומפרי חיכתה להם; היא אמרה לסנייפ לשים את הארי על מיטה מאחורי ווילונות. שאליהם היא נעלמה גם. דראקו נפצע בזמן שהתיישב בכיסא עץ קשה מול סנייפ, שהתבונן בו, במבט מלא שנאה.

"אם דראקו מת," הוא סינן לעברו בטון נמוך, "אתה תהיה רוצח, פוטר. איך אתה מרגיש בקשר לזה?"

הפה של דראקו נפתח בהלם, אבל לפני שהספיק להגיד משהו מדאם פומפרי יצאה מהווילונות והסתכלה במבט מאשים טיפה בסנייפ. "דראקו מאלפוי לא הולך למות," היא אמרה במהירות. "יש לו חבורה די רצינית על הראש, והוא בטח יצא מפה עד מחר בבוקר. חוץ מזה, הוא בסדר גמור."

מבט של רווחה נצנץ על פניו של סנייפ. דראקו התרגש. זה נעלם במהירות, אף על פי כן, כאשר סנייפ הניף אצבע לעברו ואמר, "אני לא הולך אפילו לטרוח להוריד נקודות לגריפינדור, פוטר. אני הולך ישר לדמבלדור."

מדאם פומפרי נחרה. "במקומך לא הייתי דואגת, הארי," היא אמרה, "הוא כולו דיבורים. דמבלדור יודע איך דראקו מאלפוי. עכשיו, אל תזוז." והיא התחילה להעלים ולרפא את החתכים שעל פניו. "יש לך פנס נהדר בעין, פוטר" היא אמרה, "ושפה חתוכה. מה בדיוק-"

אבל דלת המרפאה נפתחה, ורון והרמיוני נכנסים במהירות, עיניהם מאירות כשראו את דראקו. מדאם פומפרי מיהרה להקדים אותם ודראקו לקח את ההזדמנות לפזול טיפה, ולהסתכל על המיטה שהארי שכב בה.

זאת הייתה הרגשה איומה, כמו אחד מאותם חלומות שהוא מת, ומסתכל מלמעלה על גופו שלו. הארי שכב עם זרועותיו צלובות, עדיין נראה כמו דראקו בכל פרט בגופו, שיערו הבלונדיני-כסוף האדים מדם איפה שהוא התנגש בקיר. דראקו הרגיש גל של בחילה שמתגברת, וצעד אחורה, לא לראות את זה, שהיה מזל, בגלל שרון והרמיוני כמעט והתנגשו בו מהירות של כדור אקדח. "הארי! או הארי!" הרמיוני צעקה. "אתה בסדר?"

רון היה הרבה יותר מעוניין בלטפוח לו על הכתף, ולברך אותו על החתך שהוא היה אחראי ליצירתו בשיעור שיקויים. דראקו הרשה לעצמו לחייך. "זה היה פנטסטי, הלא כן?" הוא הסכים. "הדרך שבה הוא פשוט עף על הקיר!"

מדאם פומפרי גירשה אותם לכיוון החדר, שרון החזיק פתוחה כרגע. דראקו נתן מבט אחרון אל הארי, בשעה שעזבו את המרפאה. הוא לא זז.

דראקו עקב אחרי רון והרמיוני כאשר הם הלכו לכיוון מגדל גריפינדור. רון המשיך לדבר על מה שקרה בשיעור שיקויים, והנושא כנראה שימח את כולם, ובירכו את דראקו, שנראה היה שכמעט הרג את הארי בשיעור שיקויים. "פרד וג'ורג' נרגשים," אמר רון, "הם שונאים את האידיוט הזה-הוא אף פעם לא שיחק משחק הוגן בקווידיץ'"

"לא יותר מהם!" גנח דראקו בזעם, אז הצמיד לפיו את ידו,  אבל הם הגיעו לתמונה של האישה השמנה והוא נעשה עסוק בשרוכי הנעליים שלו, כדי שלא יצפו ממנו להגיד את הסיסמא.

"בומסלאנג," אמר רון, וכשהתמונה זזה הצידה, דראקו עקב אחריו לתוך חדר המועדון. פרד וג'ורג' וויזלי, יושבים קרוב לאש, בירכו אותו עם צעקות ברוך-הבא. דראקו הסתכל מסביב לחדר בתחושת אפליה קלה—חדר המועדון פה היה הרבה יותר נחמד מזה של סלית'רין, אשר, נמצא בצינוק, היה קר והייתה לחדר נזילה תמידית במשך החורף. הוא בהחלט יתלונן על זה לאביו, כאשר יקבל את גופו בחזרה.

הוא עקב באיטיות אחרי רון והרמיוני לעבר האש. הוא תיעב את פרד וג'ורג', לא רק בגלל שהם חבטו במרביצנים ישר אליו בזמן משחקי קווידיץ', אלא גם בגלל שהם נעשו ממש מגעילים מאז שפתחו את חנות הבדיחות על-ידי דואר,המניות היו נסחרות במחיר מאה אוניות למנייה בממ"ק  (מניות משרד הקסמים.)

"הארי!" ג'ורג' צעק, תופס את דראקו חזק מאחורה. "שמעתי שהכנסת למאלפוי בשיקויים! עבודה טובה!"

"הוא ממש התחנן לאגרוף בפרצוף שלו כל השנים." פרד הסכים.

"רק חבל שלא הלכת עם זה עד הסוף והרגת אותו," אמר ג'ורג'.

דראקו הרגיש שפניו עובדים, ויודע שזה לא יהיה כדאי לקלל אותם אם הוא יוציא את השרביט שלו, הוא נשם כמה נשימות עמוקות בשביל להירגע. אז הוא הרגיש יד קטנה מחזיקה את זרועו, וראה את הרמיוני לידו, מביטה עליו בדאגה.

"אתה בסדר הארי? אתה נשמע כאילו אתה לא יכול לנשום," היא אמרה.

"הראש... הוא כואב," אמר דראקו בקושי מסוים, וישב על כיסא קשה. "לא הצלקת?" שאל רון, נראה ירקרק. "הצלקת שלך לא כואבת?"

"לא אידיוט," אמר דראקו מזווית פיו, "רק הראש שלי איפה שמאלפוי החטיף לי איתו ברצפה." "אז למה מאלפוי תקף אותך ככה, הארי?" שאלה הרמיוני, עם עיניים פתוחות לרווחה. "בגלל שהוא נחש ישן ורקוב. זה למה." אמר רון.

דראקו הרהר. "בגלל שהעלבתי את אימא שלו," הוא אמר בקצרה. "אז הוא הרביץ לי."

"הארי!" אמרה הרמיוני.

"כל הכבוד," אמר רון, "על זה שהחטפת לו חזרה."

"אין טעם בלהכות ולהעליב את מאלפוי," הרמיוני המשיכה. "אני חושבת שאתה צריך לנסות לרחם עליו, הארי."

"לרחם עליו!" דראקו נבח. "למה? הוא עשיר, למשפחה שלו יש הרבה כוח, הוא חתיך והבנות אוהבות אותו-" "-יש לו אבא נוראי," אמרה הרמיוני בחומרה. "וזה ברור שהוא מאוד מקנא בך, הארי, אתה שחקן קווידיץ' כזה טוב, וכל כך אמיץ, והוא לא. זוכר את  הפעם ההיא ביער האסור שהוא ברח מקווירל?"

דראקו השמיע צליל מוזר.

"והוא לא נראה יותר טוב ממך,הארי," אמרה הרמיוני, נמנעת מלפגוש את עיניו. "אבל הוא," דראקו גמגם, "הוא בלונדיני!"

רון והרמיוני בהו בו.

"אני עייף," אמר דראקו בקול מאומץ. "אני הולך למיטה."

בעוד הוא עלה אל חדר השינה, נעקב על ידי רון, דראקו חשב. הוא תמיד הניח שפוטר וחבריו שונאים אותו כמו שהוא שנא אותם. ובכן, נראה שוויזלי ענה על הציפיות האלו, אבל הרמיוני... האם היא תומכת בו? האם בוצדמית מרחמת על דראקו מאלפוי? הוא אגרף את ידיו בכעס וטרק אחריו את דלת חדר השינה מאחוריו.

"אאווו!" צעק רון בכאב, בגלל שנחבל באפו על ידי הדלת הנטרקת.

"אה," אמר דראקו, "סליחה."

* * *

הרמיוני עמדה שעה ארוכה  מול המראה בלילה ההוא, מחזיקה בעותק מרופט של 'הצהרה למכשפות שעושות יותר מידי בשביל מי שהן אוהבות' ועותק מרופט לא פחות, של 'מכשפות שאוהבות קוסמים בעוד הקוסמים לא מבחינים' היא נאנחה; זה לא היה כל-כך לא ברור להארי שהיא אוהבת אותו, היא אמרה לו בחודש שעבר, כשהיא לא יכלה לסבול זאת יותר, והוא היה מאוד נחמד בקשר לזה, אבל מאוד ברור.

הוא לא אהב אותה.

הוא אמר לה איך הוא הרגיש כלפי צ'ו, והיא אמרה שהיא חישבה זאת מקודם, ושניהם בערך צחקו. והוא אמר לה כמה החברות אתה חשובה לו, וזה היה הכל. הרמיוני עדיין הרגישה בחילה כאשר חשבה על זה.

אבל הלילה, היא חשבה – הלילה היה חייב להיות שונה, זה נראה לה שהארי הסתכל עליה בצורה חדשה, כאילו... כאילו הוא ראה אותה בפעם הראשונה. כמובן, זו הייתה יכולה להיות הפציעה. היא שמה את פרצופה בידיה.בבקשה, היא חשבה, בבקשה אל תיתן לזה להיות הפציעה.

* * *

במרפאה, הארי, עדיין חסר הכרה, היה אבוד בתוך סיוט שהוא יכול להיעלם בתוך היער האסור... הוא חיפש משהו... רון היה אתו, אבל איפה הייתה הרמיוני? הוא צעק בקול בלי להתעורר ודמבלדור, ניגש אל מדאם פומפרי אמר לה משהו, והסתכל על הארי בחרדה.

"יש חשכה גדולה בתוך הילד הזה," הוא אמר למדאם פומפרי שנראתה המומה.  היא אף פעם לא אהבה את דראקו. "אני חושש," אמר המנהל," "שמישהו שולט עליו איכשהו ומכניס בו אפילה גדולה."

* * *

ללכת למקלחת ולהתקלח, היה בוודאי הדבר הכי מוזר שקרה לדראקו אי פעם. הוא שמר את עיניו בקו ישר עם הקיר, בשביל לא לראות את גופו העירום של הארי. אבל כשעשה זאת והביט למטה בטעות,לסתו נפלה בהשתאות. "תסתכלו על זה," הוא אמר, מנסה שלא. "ברכותיי, פוטר."

* * *

זה היה מוזר ללכת לשיעוריו של הארי, חשב דראקו. זאת הייתה הקלה כשהלכו לשיעור "טיפול בחיות הפלא,שהיה לגריפינדורים עם הסלית'רינים.  בשיעור הזה הם למדו על אגמונים- יצורים קטנים ומרושעים, שחיו באגם, בעלי שיניים גדולות וחדות במיוחד. כשהאגריד פנה להביא תולעי עשב מהבקתה שלו בשביל להאכיל אותם, קראב וגויל  לקחו את ההזדמנות לחטוף את הקרפד של נוויל והחזיקו אותו מעל הכלוב של האגמונים, שנהמו ברעב.

"בבקשה, לא!" נוויל התחנן. "תחזירו לי את טרבור!"

לנוויל זלגו דמעות מהעיניים. דראקו צפה, צחק צחוק חרישי, עד שהיה מודע למבטו של הרמיוני עליו. היא ציפתה שיעשה משהו. או, נכון, הוא נזכר, אני הארי פוטר, ילד הפלא. הרמיוני צפתה בו במבט אני-יודעת-שאתה-הולך-לעשות-משהו

הוא הלך לגויל ואמר, "גויל, תיתן לנוויל את הקרפדה שלו בחזרה."

העיניים החזיריות של גויל נצצו ברשעות. "תכריח אותי." הוא אמר, כמעט מוחץ את טרבור.

דראקו היה רגיל לזה שגויל היה עושה כל מה שהוא אמר, אז זה היה הלם בשבילו, לשמוע שהוא לא עושה את זה. דראקו צפה בעבר בגויל קורע מתכת מאוטובוס מוגלגי, והוא לא רצה להיות הבא בתור.

"גויל," הוא אמר, מנמיך את קולו ללחישה, כך שרק שניהם יכלו לשמוע מה שהוא אמר, "הידעת שאני יכול לקרוא מחשבות?"

גויל בהה בו ללא מבע בעיניים.

"זה נכון," אמר דראקו. "זה הכוח הקסום של הצלקת שלי,"הוא הוסיף, תוהה אם אפילו גויל כזה מטוטם בשביל להאמין לסיפור כזה.

"אני לא מאמין לך," אמר גויל באיטיות, אבל היה פחד בעיניו הקטנות.

"למשל, אני יכול להגיד לכולם שאתה ישן עם מנורת הלילה שלך פועלת, אתה לובש תחתונים ורודות עם לבבות קטנים עליהם כי זה גורם לך להרגיש יפה, ושאתה מאוהב בסתר בקראב, ויש לך תמונה שלו מתחת לכרית שלך."

גויל הוציא צעקה מלאה בפחד, נתן את הקרפד לדראקו, וברח בריצה. יחסית לבחור שמן וגדול כמוהו, הוא רץ מהר, ויצא במהירות מטווח הראייה.

"הנה לך, לונגבוטום," אמר דראקו, דוחף את טרבור לידיו של נוויל שהביט בו בהכרת תודה. הוא תפש את מבטה של הרמיוני; היא נראתה מלאת הערצה, והסמיקה כשהסתכל עליה. אף אחד עף פעם לא הסתכל על דראקו כך בעבר; זה גרם לו להרגיש מוזר, וצבע התפשט קמעה לכיוון אוזניו. רוגז, הוא דרך בכוונה על בהונו של שיימוס פיניגן כשהסתובב לכיוון הרמיוני, וחייך לעצמו כששמע את צעקת הכאב שלו.

* * *

מדאם פומפרי הסתכלה על דראקו מאלפוי בתערובת של תיעוב ודאגה. היא לא חיבבה את הילד, אבל היא לא יכלה להימנע מלהצטער עליו. זה היה מובן שיש לו סיוטים נוראיים, מנופף בידיים וצועק. פתאום, עיניו נפקחו והוא הסתכל עליה.

"אתה ער!" היא אמרה בהקלה.

"מה קורה פה?" הארי דרש לדעת, מתיישב. "איפה אני?"

"ששש, דראקו, הייתה לך חבורה על הראש, אתה צריך לנוח." היא אמרה, מכריחה אותו לשכב על המיטה.

"אני לא דראקו מאלפוי!" הוא צעק. עיניו הכסופות-אפורות נפתחו. "אני לא מאלפוי! אני לא!"

מדאם פומפרי הייתה מזועזעת, זה היה גרוע יותר משחשבה. "הנה," היא אמרה. "תשתה את זה." ודחפה לפיו כוס מלאה בשיקוי שינה. הוא בלע מאינסטינקט  את הנוזל, ונפל בחזרה על הכרית, עיניים עצומות.

מדאם פומפרי עמדה, חושבת לרגע. לא היה לה אכפת מה דמבלדור אמר. הגיע הזמן לשלוח ינשוף לאביו של דראקו, לוציוס, שיבוא לקחת אותו הביתה.

		הפרק הבא