הם ואנחנו- בגוף אחד

כול החיים שלי חשבתי שאני חיי כמו כולם. לא ידעתי שאחרים לא מרגישים כך. תמיד כשעשיתי משהו שנוגע לאלה הייתי מרגיש כמו מין קול בתוכי פוקד עליי לעשות זאת, כאילו זאת לא בחירה שלי, ובכול זאת צייתתי. הזיכרון הראשון שלי הוא מצהריים בפעוטון, כאשר ניסיתי בידיי לחנוק את אלה, זכרתי איך היא פרכסה, ולרגע נדמה היה שעיניה האפורות מאבדות מצבען, המחזה היה נורא, אבל מטפלת מיהרה והפרידה בינינו, אני לא חושב שמישהו לקח בחשבון שהבנתי מה קרה.

אף אחד-מעולם, לא התייחס ליריבות ביני לבין אלה ברצינות. המשיכו להדביק אותנו אחד לתחת של השנייה. זכרתי את היום ההוא בכיתה א' כאשר המחנכת ניסתה לגבש את הכיתה, וציוותה אותי ואת אלה ביחד. אני לא בטוח מה עשינו אחת לשני, אבל אני זוכר שהיה לה שבר ברגל, כי חודשיים אחר כך היא עוד הייתה עם גבס, אני גם זוכר שהיא חתכה אותי בצוואר, נראה לי שעם מספריים, בטח איבדתי הרבה דם, כי לקח לי המון זמן להתאושש מזה. אך נראה שאיש שוב לא מתייחס ברצינות, והמשיכו להדביק אותנו אחד לשנייה. אמא שלי ואמא שלה הפכו לחברות טובות, ואבא שלי יוצא כול רביעי לריצה יחד עם אבא שלה, כאילו אנחנו משפחה אחת גדולה.

אני חושב שהכול הוכרע ביום ההולדת, כאשר נשארנו רק שנינו, לבד, והקול הקטן בראשי אמר "עשה זאת עכשיו! הרוג אותה!" הוא פקד, אבל אני שמעתי קול אחר מצטלצל במחשבותיי, קולי שלי, אך כמו שנשמע לחבריי, כאילו מישהו השמיע לי אותו דרך טייפ, והוא אמר דבר מוזר, ההפך מהקול השני, "נשק אותה! יא עילג! אתה לא רואה שהיא מחכה? מחכה לנשיקה!" מכול זה יצאה לי תובנה אחת. אני ירדתי לגמרי מהפסים. ולמרות זאת כאשר עיניי פגשו את עיניה, לא היה לי איכפת מדבר, לא מקולות מוזרים, לא מזה שירדתי מהפסים, לא מזה שצבע עיניה השתנה, ולא מזה שברגע הגורלי הזה, בו שפתינו נפגשו, חרצתי את גורלי.

הפרק הקודם		הפרק הבא