ההפך של הסוף הכי טוב - רמוסיריוס

הם לא אוהבים אחד את השני והם לא בוטחים אחד בשני, ואם מישהו אי פעם ישאל- אפשר להגיד שהם אפילו לא מחבבים עוד אחד את השני.

יש יותר מדי כאב ביניהם- יותר מדי בגידה, יותר מדי חוסר אמון. כבר אין שם ביטחון, כי איך אפשר לבטוח באדם שחשב שאתה מרגל עבור הדבר שנגדו אתה נלחם? וגרוע מכך, איך אפשר לבטוח באדם שהאמין להם כשהם אמרו שאתה רוצח?

אומרים שהזמן מרפא את כל הפצעים, אבל חמש-עשרה שנים לא מספיקות כדי להעלים סוג כזה של כאב, ובכל מקרה- סיריוס לא רוצה לסלוח לרמוס. רמוס, מצידו, כבר לא זקוק למחילה.

למרות זאת, הם עדיין מחוברים אחד לשני. זה משהו עמוק, משהו שאף אחד מהם לא יכול לשנות. הם מבוגרים יותר עכשיו, אולי אפילו זקנים, כי יש כסף בשיערו של רמוס למרות שהוא רק בן שלושים-וחמש, וסיריוס לא יכול לישון בלילות.

הם לא בוטחים אחד בשני, אבל הם זקוקים אחד לשני.

סיריוס אוהב נשים ורמוס לא אוהב אף אחד. שניהם הכחישו את הרמיזות לכך שהם היו נאהבים במשך המלחמה הראשונה- סיריוס במעט יותר אגרסיביות. העובדה שהם היו נפגשים הרבה לא הייתה קשורה לסקס בכלל, כפי שאהבו לחשוב, זה היה לא יותר מהריקוד האדיש אליו אנשים נפלו כאשר הכירו אחד את השני במשך יותר מדי זמן.

לפעמים, למרות הכל, סיריוס טיפס לתוך מיטתו של רמוס, ואלו היו הפעמים היחידות בהן שניהם באמת הצליחו לישון, כרוכים אחד סביב השני בסוג של אמון מזויף שחלקו. החלק בסיריוס שמהווה כלב גדול ושחור בוטח ברמוס מספיק על מנת לסבול אותו לידו מתוך שינה, והחלק ברמוס שמהווה זאב מרגיש סוג מעומעם של צורך להגן על האיש שלידו, וכך הם ישנים, חולמים על העבר.

יש דברים, למרות זאת, שלא זקוקים לשום סוג של אמון.

בסיריוס יש סוג של רעב שלא ניתן להשביע, ואין שם אף אחת- טונקס קרובת משפחה שלו, הרמיוני יותר מדי צדקנית, ג`יני יותר מדי צעירה. בוקר אחד הוא מתעורר לצידו של רמוס נטול בגדים ובושה, ולפני שהוא מתעורר מספיק על מנת לשכנע את עצמו לא לעשות זאת, ידו נסגרת על זקפת הבוקר של רמוס. זה זר אבל גם מוכר איכשהו- הוא אף פעם לא היה עם גבר אחר, לא ככה, ואין לו שמץ של מושג מה הוא עושה, אבל רמוס שנמצא בין התעוררות לשינה לא מבחין בחוסר הניסיון שלו.

רמוס מקשת את ירכיו למגעו של סיריוס, ומספיקות לו רק מעט משיכות בלתי מיומנות לפני שהוא מוצא זווית שגורמת לגבר שלצידו לגנוח בשנתו. רמוס מתעורר כשהוא גומר, עיניו הזהובות פתוחות בתדהמה, בוהות בסיריוס.

רמוס מסרב לדבר עם סיריוס במשך שלושה ימים, אבל זה לא משנה, כי גם סיריוס לא רוצה לדבר עם רמוס.

הוא שוטף את ידיו לעתים קרובות ככל שהוא יכול, כאילו בדרך זו יוכל לצרוב מהן את תחושתו של רמוס- בעזרת מים חמים וסבון.

"לא היית צריך לעשות את זה," רמוס שובר את שתיקתו.

נדמה שהוא אומר את זה לספל הקפה שלו במקום לסיריוס. כאילו עכשיו הוא לא מסוגל לגרום לעצמו להביט בסיריוס, כאילו זה תחליף לחוסר היכולת לדבר איתו. לא תראה רוע, לא תדבר רוע, לא תשמע רוע. סיריוס תוהה מתי רמוס יתחיל להעמיד פנים שהוא לא קיים.

סיריוס לא מתנצל, כי הוא לא מצטער. הוא שותק, בוהה לתוך כוס הקפה שלו.

"למה?" רמוס שואל, לבסוף, וזה בסדר כי בכך הכל מסתכם.

"אני מת, כשאני כלוא פה," סיריוס משיב בעודו מניח את כוסו הריקה בכיור, "אתה חי."

רמוס עוזב את המטבח ואת הבית, וכשסיריוס הולך לישון הוא עדיין לא חוזר. סיריוס מתעורר כשפה חם מכסה את שלו, ואז הוא ממוסמר אל המיטה בחוזקה על ידי רמוס, שמריח כמו מדורה וכמעט-חורף, ויש לו טעם של אבק וסוכריית מנטה. סיריוס לא מסוגל להפסיק לנשק אותו, עמוקות וברעב, כי הוא לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה בה טעם משהו כל כך אמיתי.   

זה לא משנה שהוא מנשק גבר אחר, זה לא משנה שהוא מנשק את רמוס, שום דבר לא משנה מלבד הטעם של הפה הזה. הוא מתחיל להתקשח, והיד שפרושה על ירכו מייסרת אותו, כי יש חול מתחת לציפורניים האלה, חול ממקום אחר ולא מכאן.

"מה אתה עושה?" הוא הצליח להתנשם.

"מציל אותך," רמוס אומר, ומצמיד את פיו לשפתיו של סיריוס פעם נוספת.

ואז רמוס דוחף אותו אל המזרון, נשען קדימה על מנת לנשק לאורך עצם הבריח שלו. לסיריוס לא אכפת במיוחד, כי הוא יכול לקבור את אצבעותיו בשיערו של רמוס, שמריח כמו עלים והערפיח של העיר- מריר וחריף- והוא כמעט יכול לחוש את הריח. פיו של רמוס משאיר שובל דביק של סוכר, וסיריוס יכול להרגיש את הדגדוג הקל שנגרם מהמנטה, חם ואז קר כנגד העור שלו.

הוא מקשת את גופו לתוך הגבר שמעליו. התחושה הזו היא תחושה אמיתית, צבע בעולם של אפור ושחור.

רמוס לא ממלמל מילים מרגיעות והוא לא עדין. סיריוס חושב שהוא מתנהג כך כדי להסתיר את העובדה שאין לו מושג מה הוא עושה, אבל זה לא משנה, כי זה מקבע אותו לעורו שלו, מכניס בחזרה חלק אחרי חלק מהמקום אליו דלף.

הכאב בסדר, כי זה משהו שהוא יכול להרגיש.  

פֶה עובר לאורך כל הגוף שלו, ידיים רצות על עורו, ושיער רך בצבע קש- בהיר מהשמש שסיריוס לא יכול לראות- נופל על בטנו. רמוס מפלס את דרכו למטה בנשיקות רכות ונשיכות חדות. הוא נעצר כשהוא מגיע לבוקסר של סיריוס, מרים את מבטו כדי לפגוש בעיניו, כך שסיריוס כבר לא יכול להעמיד פנים שזה סתם מישהו, מישהו עם פה מנטה וידי פאי תפוחים ושיער עלים שרופים.

ואז רמוס מושך את הבוקסר של סיריוס למטה, וסיריוס פותח את כפתורי חולצתו של רמוס, אחד אחרי השני, מנסה שלא לגמור רק מלגעת בבד שלא היה נעול בעליית גג במשך עשרים שנה, מהריח של כותנה נקייה.

הוא לא אמור לזהות את הקולות הרכים שרמוס משמיע- של גילוי, של מציאת משהו לא צפוי במקום בלתי צפוי- אבל הוא מזהה. ואז אצבעותיו של רמוס נכרכות סביבו, כפות ידיו חלקות מזיעה וסוכר ומשהו שעשוי להיות סבון. רמוס יותר טוב בזה ממנו, גם אם הוא סוגר את ידו סביבו חזק מדי, כאילו הוא רגיל למשהו קטן יותר.

ואז יש פֶה, וזה מוזר וכמעט כואב וחם ורטוב והו אלוהים, זה טוב.  רמוס לא עשה את זה בעבר, סיריוס יודע, כי יש יותר מדי רוק ופיו פתוח יותר מדי. רמוס לא יודע איך להסתיר את שיניו, אבל זה בסדר כי עבר כל כך הרבה זמן ויש סוכר על גופו של סיריוס והוא מרגיש כאילו הוא נשרף.

רמוס מנסה להצמיד אותו למיטה, אבל סיריוס מקשת את עצמו לתוך פיו בכל מקרה, וכך הוא גומר- נלחם ברמוס שיורק על המיטה, אבל גם זה לא משנה, כי סיריוס יכול להרגיש את ליבו פועם בתוך גופו פעם נוספת.

הוא לוקח את ידו של רמוס ומניח אותה שם כשהוא מצליח לחשוב שוב. רמוס נראה מבולבל, כאילו הוא לא מבין, וסיריוס לא טורח להסביר כי זאת לא מחווה של מאהב. הוא מנענע את ראשו ורמוס מתרחק, ואז סיריוס מנשק אותו, לשונו מחפשת שאריות של מנטה שהפכה מרירה בפיו.

רמוס לא בדיוק נעתר לסיריוס. סיריוס צריך להיאבק בו, ידיו אוחזות בזרועותיו של רמוס כל כך חזק שהוא יכול להרגיש את הדם זורם תחת אצבעותיו, חבורות כמעט מופיעות לנגד עיניו. חלק ממנו רוצה לסמן ולקחת בעלות ולעשות את הדבר היפה והמוחשי הזה שלו. הטעם של האלכוהול לאורך לסתו של רמוס מעורר יותר מכל פנטזיה שסיריוס הצליח אי פעם להמציא, וטעם עשן הסיגריות שנשאר על צווארו מספיק כדי לגרום לסיריוס להתקשות שוב.

הבושם בחגורתו של רמוס נשי ויותר מדי מתוק, וסיריוס מתחכך במיטה ובגבר שמתחתיו שלא מרצונו כשהוא מריח אותו, תגובה אוטומטית הנובעת מנעורים מלאי ארונות חשוכים וריחות מקנטרים לאורך שולחן ארוחת הערב, מלווים בחיוכים מפתים.

הוא פותח את האבזם, מרסן את רמוס- שלא מפסיק לזוז- בעזרת ידו השמאלית, אבל רמוס מצליח להשתחרר מאחיזתו של סיריוס ומוריד את מכנסיו במהירות.

הוא קשה, וזה היה מפחיד את סיריוס אילולא ידע שזה עבורו, בגללו. זה עושה את זה בטוח- כמעט- כי הוא יכול להעמיד פנים, רק לרגע, שהגבר שמתחתיו שלו, ואז הוא יכול להעמיד פנים שהוא בשליטה.

זקפתו של רמוס מתחת לאצבעותיו מוכרת בצורה מוזרה, אבל הקולות שהוא משמיע לא, זעקות רכות שסיריוס לא שמע ממנו בעבר, אפילו כשהם חלקו חדר במשך שבע שנים ודירה במשך ארבע שנים נוספות, והקירות תמיד היו דקים.

הוא לא אמיץ מספיק על מנת לעשות לרמוס את מה שרמוס עשה לו, אבל זה לא משנה כי הם כבר לא ילדים שרוצים להוכיח מי יותר אמיץ, והם גם לא נאהבים שצריכים להחזיר מחוות של חיבה. זה מספיק שהוא רואה איך רמוס מתקשת לתוך ידו, אצבעותיו מסתבכות בשיערו כשהוא גונח.

זהו המצב הכי קרוב לחוסר שליטה בו סיריוס אי פעם ראה אותו.

רמוס שולח את ידו ומפנה את ראשו של סיריוס כך שיפגוש במבטו, אישוניו מורחבים, מסגרת זהב סביב שחור כהה מדי. נשימתו רדודה, והוא שקט, לא ממצמץ. יש רגע ארוך בו שום דבר לא זז ונדמה ששניהם היחידים בעולם, לא כי הם אוהבים אחד את השני או כיוון שהם לא רוצים להסיט את מבטם, אלא כיוון שהתחושה כל כך אינטנסיבית שהם לא יכולים להתנתק ממנה.

ואז סיריוס מלטף פעם אחת נוספת ורמוס גומר באנחה חלושה, כרוך סביב סיריוס, ליבו הולם כנגד עורו. הוא מנשק את סיריוס שוב, כל כך חזק שזה כמעט כואב, דוחף אותו למיטה בכוח ואז משחרר אותו. הוא מחליק מהמיטה והולך למקלחת, נע במהירות, כמו רוצה לשטוף שרידים של פשע.

סיריוס תוהה מדוע זה מכאיב.

הם שוכבים לאורך כל החורף- זה לא עשיית אהבה, כי עשיית אהבה הייתה רומזת על סוג כלשהו של רגש מלבד תשישות וצורך שקט ונואש. כל אחד מהם לומד להכיר את גופו של האחר באיטיות, כמעט בחוסר רצון, ויום האהבה מגיע לפני שהם סוף כל סוף עושים את הדבר שאליו ניסו להוביל במשך כל אותו הזמן. סיריוס מביט בלוח השנה ביום שלאחר מכן וצוחק, וצוחק, וצוחק. הוא מצליח לעצור לפני שמולי וויזלי מכריחה אותו להיכנס למיטה. רמוס מתעלם ממנו שוב.

הוא עוזב למשך יומיים, ועד שהוא חוזר סיריוס פוסע ברחבי הבית בעצבנות, מוטרד וחסר מנוחה בגלל רגש שאת משמעותו הוא לא יודע. כשרמוס שב לבסוף, סיריוס מצמיד אותו לדלת לפני שהוא יכול אפילו להכניס את המפתחות בחזרה לכיסו, הפחד והבהלה שבעיניו כמעט מספיקים על מנת לפצות על הדאגה שסיריוס ניסה להעמיד פנים שהוא לא מרגיש.

הם כושלים במדרגות ואל המיטה, וזה שקט ונואש. סיריוס אוחז ברמוס בחוזקה, לא כי הוא צריך להיות בשליטה או כי רמוס לא מפסיק לזוז, אלא כי הוא מפחד שאם לא יתפוס במשהו הוא יתפרק לחתיכות קטנות. הוא בוכה כשהוא גומר, מפחד יותר מדי מכדי להתבייש בכך.

רמוס מעמיד פנים שהוא לא שם לב.

לילה אחד רמוס חוזר הביתה עם אישה, הילאית שסיריוס פגש פעם או פעמיים. יש לה חיוך יפה ושיער שרמוס לא מפסיק למשש, וכשהם יוצאים לארוחת ערב הוא עוזר לה ללבוש את מעילה. סיריוס שומע אותם מתגנבים פנימה קרוב לשתיים לפנות בוקר. הוא פותח את הדלת וצופה בהם במשך מספר רגעים, צווארה חיוור באור העמום החודר מהחדר במורד המסדרון, צחוקה חלש בחשכה.

עיניו של רמוס פוגשות בעיניו והוא סוגר את הדלת.

סיריוס נשאר לבדו בחשכת המסדרון.

היא נשארת לארוחת בוקר, לבושה באחת מחולצותיו הישנות של רמוס. החולצה  בקושי הייתה ארוכה מספיק על מנת לכסות את עיקול ירכיה, וסיריוס לא מצליח להחליט את מי הוא שונא יותר: את עצמו, על כך שהעביר את עיניו לאורך רגליה והסתכל על המחשוף הפתוח של חולצתה שחשף פס ארוך של עור חלק, או את רמוס, על כך שנישק את צווארה כשסיריוס בהה בעקשנות בספל הקפה שלו, ידו פרושה על ירכה, גופו צמוד לגופה; על כך שמלמל משהו בשקט באוזנה.

או אולי הוא שונא אותה, על כך שצחקה בתגובה, ואפילו יותר מזה- על כך שעזבה.

היא יכולה לעזוב את הבית הזה ולהתרחק מהטירוף שהידיים הללו מביאות, אבל הוא, הוא לא יכול.

הוא מחכה עד שרמוס נכנס למקלחת לפני שהוא לופת אותו, מטיח אותו כל כך חזק באריחים הקרים שהוא יכול לשמוע את הפגיעה. נשיקותיהם נוקשות ומלאות רעב. אין בהן שום דבר עדין. סיריוס מנסה לשטוף מרמוס כל זכר אליה בעזרת עצמו- פה על עור רטוב, אצבעות מסובכות בשיער לח- והוא מעמיד פנים שטעמו של רמוס לא שונה, כמו זיעה וסקס ובושם, עור מלוח במקום מריר.

רמוס, מצידו, מעיף את ראשו אחורה ולא נותן לסיריוס אף אחת ממילות העידוד להן הוא זקוק.

המים כמעט שורפים את גבו של סיריוס כשהוא לוקח אותו, אצבעותיו של רמוס מחליקות על האריחים בניסיון למצוא מקום לאחוז בו, עיניו עצומות ונשימותיו חדות. סיריוס מצמיד אותו לקיר, אוחז בו בחוזקה, ורמוס עומד על קצות אצבעותיו כדי להגיע לגובהו של סיריוס.

זה פרוע ולא נכון וסיריוס מאבד את השאריות האחרונות של אמון שנשארו לו בגבר שמתחתיו, אבל איכשהו אמון לא משנה כשידיו של רמוס זזות לעבר כתפיו, כשהוא מתקשת ורועד ולופת בחוזקה.

סיריוס גומר בתוכו, ואז רמוס גומר כנגד עורו, החום שביניהם כמעט משתווה לחום המים ששורפים את גבו. הקול שבמוחו מתנגן במעין מנטרה של בסדר בסדר בסדר, וזה נכון, כיוון שאיכשהו הוא בסדר והכל בסדר, ואין דבר שהוא לא נכון.

הוא אומר לעצמו שזה לא שקר אם הוא מאמין בזה, והוא אכן מאמין.

זה כל כך קל לתת את עצמו לרמוס, כי רמוס לוקח ולוקח ולוקח, וכמו שסיריוס רואה את זה, אין בו שום חלק שרמוס לא רוצה, שלא יהיה מוכן לקבל. העובדה שרמוס לא נותן שום דבר בחזרה לא משנה, באמת. סיריוס לא צריך כלום חוץ מלהיות מסוגל לתת את כל החתיכות שמרכיבות אותו- השבורות, המושחרות, וגם חלק מהשלמות.

הוא לא מופתע כשהוא מתחיל להרגיש ריק, אבל ריקנות עדיפה על כאב, והוא לא יודע איך לבקש מרמוס משהו מלבד ידיו ופיו. הוא לא בטוח שהוא רוצה את ליבו של רמוס, בכל מקרה. הוא מרוצה ממה שיש לו.

הוא לא יכול שלא להיות. אין לו משהו אחר לעשות.

כך שערב אחד, לפני שהוא מצליח לעצור את עצמו, נפלט לו- או שאולי זאת הייתה טעות מחושבת, הוא לא מצליח להיזכר מה זה היה- שהוא אוהב את רמוס, וזה בסדר שהדבר היחיד שרמוס עושה זה לעצום את עיניו וללכת לישון, אפילו בלי נשיקה. סיריוס מחשיב את זה כנס שהוא בכלל נשאר.

לא מגיע לו יותר מזה, בכל מקרה.

האביב חולף בערפול של חלונות פתוחים מולם סיריוס מבלה ימים שלמים. אוויר העיר סמיך מאבק ומזוהם, אבל לא אכפת לו. זה חי.

רמוס מגנן ומריח מפרחים. הוא מביא לסיריוס בשקט את ניצני הכרכום הראשונים, עקורים עם השורש ומלוכלכים מאדמה סביב הפקעת. סיריוס בוכה ובוכה ובוכה. הוא שותל אותם בסיר, והם חיים, אבל הפרחים נובלים ונושרים, לא מסתגלים למיקום החדש.

לסיריוס לא אכפת. עבורו הם עדיין יפהפיים.

הוא אומר לרמוס שהוא אוהב אותו רק עוד פעמיים, ופעם אחת- בפעם השנייה בה הוא אומר את זה- רמוס מחייך. ליבו של סיריוס מואר כולו. הוא לא יכול לעצור את עצמו.

לפעמים, נדמה שהוא לא לגמרי לבד כפי שהיה בהתחלה. רמוס מביא לו קופסת שוקולד, פעם אחת, ולפעמים הנשיקות שלו רכות ועדינות. פעם אחת הוא פותח את פיו לומר משהו, אבל לא אומר, וסיריוס יודע מעבר לכל צל של ספק מה הוא רצה להגיד.

זה לא משנה שהוא הולך ממנו בפעם השלישית, זה לא משנה שהוא מזעיף את מבטו כשסיריוס מנסה לאחוז בידו מתחת לשולחן ארוחת הערב, זה לא משנה שהוא עדיין מסרב לומר את שמו של סיריוס כשהוא גומר, כי הוא חייך.

ואז, יום אחד, אומרים להם לקחת את שרביטיהם ולצאת מהבית, קינגסלי צועק עליהם שיצאו, הנה, הנה, ולסיריוס אין זמן להבין את העובדה שהוא עוזב, כי הם רצים, כל כך מהר וכל כך חזק שהוא לא יכול לנשום או לחשוב. צעדיו של רמוס לצידו כבדים על רצפת השיש הקרירה של משרד הקסמים, מהדהדים בקצב יציב.

ואז יש לו אפילו פחות זמן לחשוב, כי הוא נלחם, שרביטים מבזיקים, כפות רגליים מרקדות בקצב שהוא חשב ששכח לפני שנים. הוא צופה ברמוס, מזווית עיניו, נלחם בין לוציוס מאלפוי והארי, הזעם שבפניו כל כך מוחלט שסיריוס חושב שליבו יכול להישבר רק מלראות אותו.

ואז הוא לא יכול לצפות יותר. בלטריקס צוחקת מולו, והוא לא יכול להתרכז בכלום חוץ מבפנים שלה, או שהוא-

לפתע הוא נופל, והוא מבזבז שנייה בהלם לפני שמבטו נשלח לרמוס, שבוהה בו, עיניו מתרחבות כמו בהילוך איטי, ידו נשלחת לכיוון הארי כשהארי פונה אליו. פיו של רמוס נפתח, כאילו הוא מנסה להגיד משהו, אבל אין מספיק זמן. יש מבט אחרון של עיניים זהובות, ואז כלום.

רמוס מוצא את עצמו עומד לבד. עוברות כמה שניות עד שזה נקלט- ממש נקלט- ואז, באמצע משרד הקסמים, הוא מבין מספר דברים.

הוא אוהב את סיריוס. לוקח לו כמה רגעים עד שהוא מצליח להכריח את עצמו לתקן את הזמנים במוחו, כי הדבר השני אותו הוא מבין זה שסיריוס מת. הוא אהב את סיריוס. אהב, אוהב, יאהב.

הוא צורח, בשקט. הוא לא יכול להפסיק.

זה טוב שהוא מחזיק את הארי, כי אחרת, הוא יודע, כל החתיכות המרוסקות של ליבו יגררו אותו למטה.

הן יגררו אותו לאן שהוא שייך, למקום בו רמוס לופין לפתע חייב להיות: מעבר לוילון.