כנגד כל הסיכויים

עיניו האפורות של סקרופיו נצצו, שיערו הבלונדיני השתלב עם השלג שכיסה את מדשאות בית הספר. תלמידת שנה ראשונה בעלת שיער ג'ינג'י מיהרה לעברו.
"סלח לי, אתה יודע אולי איפה נמצאת הבקתה של האגריד? מעולם לא הייתי שם..." 
הוא הסתכל עלייה, בוחן אותה. "אני נראה לך כמו מודיעין?!", הוא שאל בהתרסה. 
הילדה התכווצה מהקרירות שבקולו ופנתה ללכת. 
"לא! חכי רגע!", הוא תפס בידה וסובב אותה בעדינות כדי שיוכל לראות שוב את עינייה הירוקות. 
"אני פשוט קצת לחוץ היום... גם אני תלמיד שנה ראשונה. אני לא יודע איפה הבקתה שלו", הוא ניסה להסביר את מעשיו. למזלו, הילדה הג'ינג'ית סלחה לו בקלות.
"אם כך, נעים מאוד! אני רוז וויזלי!", היא אמרה בהתלהבות והושיטה את ידה כדי שילחץ אותה. הוא נרתע בבהלה. הוא לא היה רגיל לחביבות ולחמימות יתר כזאת, אך הוא לא רצה להעליב אותה יותר ולכן מיהר ללחוץ את ידה. 
"סקורפיו מלאפוי", הוא אמר בביטחון. הילדה נרתעה מידו כאילו נכוותה. 
"מלאפוי?", היא שאלה. "אמא שלי סיפרה לי עלייך. גם על אבא שלך", היא אמרה בחשש. 
"אמא שלך? איך היא מכירה אותי ואת אבא שלי?", סקורפיו שאל בדאגה. הוא באמת הרגיש שהרבה תלמידים מסתכלים עליו באופן מוזר, כאילו שהוא עשה משהו רע. עם זאת, אף אחד לא העז להגיד את זה כמו הילדה הזאת, רוז.
"הוריי למדו עם אבא שלך בהוגוורטס. אמא שלי אמרה שאבא שלך הוא..." היא החלה להגיד במרץ, אך לפתע השתתקה. 
"אבא שלי הוא מה?", שאל סקורפיו בסקרנות. 
'למה הייתי חייבת לפלוט את זה?', היא חשבה לעצמה. 'אני כזאת חסרת טאקט.' 
"היא רק אמרה שהוא היה קצת מגעיל אליהם כשהם למדו פה, ושהוא בן אדם טוב אך הוא רק הלך בדרכים לא טובות...", רוז גמגמה. 
"זה מה שהיא אמרה על אבא שלי?", הוא שאל אותה. היא הנהנה בעדינות. 
"את הבת של רון וויזלי והרמיוני גריינג'ר, נכון?" הוא ניסה להחזיר לה, להראות לה שגם הוא מכיר את ההורים שלה. היא הנהנה שוב. "גם אבא שלי לא חיבב במיוחד את ההורים שלך", הוא אמר בכעס. להתפעתו - רוז חייכה.
"אז אנחנו שווים עכשיו?", היא אמרה. הוא לא הבין איך היא יכולה לשכוח מהעובדה שההורים שלהם שנאו אחד את השני, אבל הדבר האחרון שהוא רצה עכשיו זה עוד מישהי שתסתכל עליו במבטים מוזרים. 
"אני חושב שכן..." הוא אמר בשקט. היא חייכה באושר ותפסה את ידו. 
"אתה חייב לראות את האגם!", היא התחילה לרוץ לכיוון האגם והוא נגרר אחריה, מחייך לעצמו.

"אתה חושב שנוכל להיות חברים? אתה יודע... למרות ההורים שלנו", היא שאלה אותו בעודה מסתכלת עליו בעינייה הגדולות כשל אימה בזמן שישבו על שפת האגם.
"אני לא יודע. אולי אני בכלל לא רוצה להיות חבר שלך!", הוא קרא בחרדה מדומה. היא חרצה לעברו לשון והשפריצה עליו מים ממיי האגם.
"היי! את לא יודעת עם מי יש לך פה עסק!", הוא צעק והחזיר לה. היא התרוממה במהירות.
"אתה יודע שאמא שלי נתנה לאבא שלך אגרוף בפרצוף?", היא זרקה לעברו.
"שקרנית!", הוא אמר והתרומם לאט בעודו מנסה לא להחליק לתוך האגם.
"למי קראת שקרנית?!", היא צעקה ודחפה אותו לאגם. בטרם הוא הספיק להתאושש היא קפצה אחריו. "בוא נעשה תחרות מי יגיע ראשון לקצה השני של האגם!", היא צעקה והחלה לשחות לפניו.

הם לא ידעו שהחברות שנרקמה באותו היום היא כנגד כל הסיכויים, אך דבר אחד היה ברור להם - הם ילחמו עלייה. לא משנה איזה מכשול יעמוד בדרכם.