לילי אוואנס - האמת

וויתור זכויות לג'יי קיי רולינג :)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לילי אוואנס הייתה סתם אחת שהסתתרה מאחורי שיער ג'ינג'י לוהט.
היא תמיד הציגה את עצמה כאחת מסודרת, שהלימודים הם אחד הדברים החשובים בחייה, אך הקרובים אליה ידעו שאלו סתם הצגות ומסיכות שנועדו להסתיר את מי שהייתה באמת.
היא הייתה פחדנית, היא החליטה. זה נכון.
 "יכולת לברוח משם עם הארי," אמר הקול. "יכולת להציל את ג'יימס."
אבל הכל אצלה זה בתיאוריה. החיים הטובים שזכתה בהם לא היו מגיעים לה.
כי היא מעולם לא עשתה משהו.
תמיד היא לא הייתה היוזמת.
האהבה? באה מג'יימס.
הציונים? תירוץ עלוב שנועד להסתיר את חוסר היזמות המעורר רחמים שלה.
העבודה המעולה שאליה התקבלה? אפילו לא קבעו איתה פגישה. הם קיבלו אותה לפי ציוניה בלבד. רק שאיש לא ידע את רוב הדברים.
ג'יימס פוטר היה האחד שגרם לה להרגיש עליונה, שווה יותר מכל שאר האנשים.
היא סירבה לו שוב ושוב רק כי הוא פיתח אצלה אגו נפוח.
היא התיישבה על מיטתה, כדור הבדולח שלפניה ממען להתמקד.
"את סתם פחדנית. משגיחה על העניינים מרחוק, כי לא יכולת לעשות דבר."
היא בעטה בקיר בתסכול, חווה שוב את אותה תחושה קרה ומצמררת. היא הרחיקה את רגלה ממנו, מתיישבת על המיטה וחובקת את רגליה.
"עזרת לסוורוס אז, בהוגוורטס, כי הוא היה החבר הראשון שמצאת לך. לא כי חשבת שההגנה עליו תהיה מעשה חיובי. "
לא, זה לא נכון!
היא ניסתה לצעוק על הקול בחזרה, אך גילתה שאף קול אינו נפלט מגרונה.
"את יודעת את זה, לילי אוואנס. את רק אישה חסרת אופי, שמחפשת תחפושת טובה שתסווה את הסתמיות שבה ותהפוך אותה לאשליה של משהו אחר."
המילים האלו כאבו לה. היא לא רצתה... באמת שהיא לא רצתה...
"צידדת בפיטר, אז. אמרת שלדעתך הוא יגן על הבית יותר טוב מסיריוס."
היא אהבה את סיריוס... באמת! היא לא חשבה שהוא לא מסוגל להגן על הבית כי הוא לא רציני. ורמוס סירב בגלל בעיית ההזדאבות שלו. נותר רק פיטר.
"היכנעי, לילי אוואנס. את יודעת שאני צודק. אין יותר טעם בנוכחות שלך. אחותך, הצליחה יותר ממך בגידול בנך. ואת יודעת את זה. בנך נועד לגדולות. לא משנה מה תעשי, את לא יוזמת. את יודעת שאם בנך יצטרך אותך, לא תעשי דבר."
אני נתתי לו את חיי! אני הייתי חלק ממסדר עוף החול! תרמתי נגד אדון האופל, השתתפתי בכל הדברים המסוכנים שנערכו נגדו, התנדבתי לכל הפעולות...
"אבל ג'יימס נידב אותך למסדר. הוא נתן לך את התחלת המחשבה, שהובילה אותך קדימה. ככל שתביני מהר יותר כך ייטב. את לא יוזמת. את לא שווה דבר. בואי איתי ונפתח לך דף חדש. את לא תוכלי לרמות את עצמך, לא תוכלי לרמות את המוות."
אני אעשה הכל בשביל בני יחידי. אני אכפר על האגו שהיה לי, על הדברים שגרמתי בחוסר ידיעה...
"מה שנעשה כבר נעשה. את יודעת זאת, לילי אוואנס. את מתחבאת מן האמת. בואי איתי, ושכחי מכל צרותייך."
לא, לא... אתה... אתה משקר... אני לא יכולה... לא אעזוב את הארי לבד מול גורלו...
מחשבותיה החלו להיטשטש, משאירות אותה מגומגמת, אל מול האמת הקרה שדיברה אליה מתוך המוות.
אבל נראה שלמוות הייתה עוד אמרה אחת. הקרה והפוגעת מכולן.
זאת הייתה אמרה. לא אמת. אך לילי לא ידעה זאת.
"נראה כי הארי, בנך, שונא אותך. הוא שונא אותך על שנטשת אותו. הוא שונא אותך על שבמקום לבקש שיהרגו אותך במקומו, לא יכולת לקחת אותו משם למקום מבטחים. מה תעשי לך שם, תתחנני בפני בנך שיסלח לך? הוא כבר החליט."
ולילי נשברה. הדמעות זלגו על לחייה. הארי... בנה... הוא שונא אותה. נראה שעם כל השנים האלה טינתו אליה רק גברה. מה יש לה לעשות בשבילו עכשיו? להסיט אותו מן המטרה?
כדור הבדולח התמקד, רושף כצל המוות.
ג'יימס.
הוא עמד מול איש עם פני נחש מעוותים.
היא הייתה יכולה לזהות את האיש שלקח ממנה את חייה, את האנשים שאהבה. היא יכלה לזהות את האיש בכל מקום.
את וולדמורט.
אבל אז היא הביטה בעיניו. עיניו הירוקות שהביטו בעיקשות בעיניו של הרוצח, מחפשות משהו...
ואז הן נעצמו.
וזה היה הארי.
הוא חיכה, היא ידעה. הוא חיכה למותו.
"אני אמות לטובת הכלל. אני אמות לטובת...״
הכדור שב לערפולו.
 זה מה שיקרה? גם בנה ימות לטובת מישהו? כמוה?

״רואה?״ הקול נשמע בטוח בניצחונו. ״אין לך מה להישאר כאן. בנך ימות מרצון, כמו שראית. מאורע זה יתרחש בעוד כחצי שעה. גם כן, חוסר אופי שקיבל מאמו.״
לא! זה לא יקרה!
היא קמה והחלה לרוץ לעבר הדלת, אך נכבלה בכבלים בלתי נראים לעין.
״לא לפני שתשקלי את ההצעה שלי.״
איזו הצעה? היא התיישבה על מטתה, יודעת שתהיה חייבת להקשיב.
נראה שהמוות קורא את מחשבותיה. ״את תוכלי לחיות לך חיים טובים בארץ זוהרת, שבה לא תחווי צער או כאב. הקרובים אלייך ימחו מזכרונך, וכך לא תחווי שוב את הדברים השליליים שמתלווים אל העובדה שיש לאדם קרובים. תהיי מאושרת. לא יוזמים שם דבר, כך שלא תצטרכי לעשות הרבה. לא יהיו בך פגמים. בואי איתי, לילי.״
ארץ זוהרת...  היא תהיה מושלמת, כמו שלא כמו שהייתה בחייה. היא תמשיך שם, נהנת על רגע...
״אני... אני...״ יכולת הדיבור חזרה אליה.
״את מה?״
״אני...״
משהו העיק עליה. היא לא הצליחה להסכים, ממש לא הצליחה להגות את המילה.
צנחה עליה בחילה.
המוות יילל ביאוש, כשהבין שהקשבתה של לילי לא נתונה אליו יותר.
״אמא... אבא... תעמדו לצידי? אני עומד לפני המוות. אתם תהיו איתי?״ הקול הזה... הוא היה זר לה, אך גם מוכר.היא הכירה אותו משעות הצפייה בכדור הבדולח. המוות לא יכל לקחת אותה כל עוד כדור הבדולח מאיר, כל עוד הוא מראה לה את החשוב לה מכל.
״הארי...״ היא לחשה בקול סדוק.
״בואי איתי!!״ צרח המוות בתסכול. ״בואי ותקבלי את אשר מגיע לך!״
״יש סיבה שבגללה אני כאן, חיה או מתה. אני כאן, קיימת, כדי לתמוך בבן שלי. ושום מוות לא יעצור אותי.״
המוות צרח זעקה נוספת, אך אז קולו נשבר.
״זאת... זאת לא... אבן האוב?״ הוא לחש.
״אמא! אבא! בואו אליי! סיריוס! רמוס!״ עכשיו קולו של הארי פוטר בן השבע עשרה הדהד בעוצמה חזקה בחדר. 0
״בואי איתי! זה הסיכוי האחרון שלך!״
״לא.״
קולות המוות המנסים לשכנעה להתלוות אליו נחלשו ונחלשו, יחד עם צלליתו, שנסוגה ונעלמה מרחוק. המקום מסביב ללילי נצבע בגוון לבן מסנוור, הגוון ההפוך מזה שראתה בעת המוות.
היא חוזרת לחיים?
לא יאומן.
״הארי...״ לחשה. ״ג׳יימס...״
ואז הצבעים חזרו. לקח ללילי רגע להבין היכן היא נמצאת.
ואז היא הבינה. היא, ג׳יימס, סיריוס ורמוס, עמדו במעגל מסביב לילד בן כשבע עשרה, הילד שצפתה בו כל כך הרבה שנים.
והפעם הוא הביט הישר אליה.
״אמא...?״ לחש, דמעות התרגשות נוצצות בזוויות עיניו. ״אבא...?״
״אנחנו יודעים מה אתה מתכוון לעשות,״ חייך אליו סיריוס. ״אנחנו איתך.״
רמוס הנהן.
לילי וג׳יימס החליפו מבטים גאים והנהנו.
הם ידעו מה הוא הולך לעשות.
זה נראה כך שעם חזרתם הצטרף הידע על הסיבה לבואם. היא הרגישה גאה. הבן שלה נותן את החיים שלו בשביל הכלל.
הוא הביט בהם, ושאל: ״אתם איתי?״
״לנצח.״ הארבעה אמרו יחדיו.
הארי הנהן, מעודד, והתקדם לעבר מותו. הוא הגיע אל אדון האופל, מחפש במבטו את הארבעה, כדי לזכות במבטי עידוד מצידם.
וולדמורט חייך.
החיזיון מכדור הבדולח חזר שנית.
אור ירוק הבהב ולילי חזרה ללובן המסנוור, למשך תקופה מסויימת, עד שחזרה.
מאז, לילי פוטר חייה מצוין, עד כמה שאפשר לחיות טוב כרוח רפאים, כרואה ואינה נראית.
היא צפתה בבנה גדל, שמחה שהוא לא מת לבסוף. היא ביררה שהכל מתנהל כראוי, מבצעת בשביל בנה ומשפחתו הרבה מטלות.
הם לא ידעו שלילי וג׳יימס היו מנקים את ביתם מדי יום.
הם לא ידעו מאיפה הגיעו קורות חייו המדוקדקים של הארי, שהופיעו על שולחן הכתיבה שלו.
לילי וג׳יימס החליטו לעזור להארי ולמשפחתו לחיות טוב, ולהיות סבא וסבתא טובים.
אך שאלה אחת ניקרה במוחה יותר מהאחרות: מדוע המוות קרא לה בשם משפחתה הקודם?
זו, כנראה, אחת השאלות שהיא לא תמצא עליהן תשובה.
אבל לילי אהבה את העמדה הזו: לצפות על בנה ולעזור לו כמה שביכולתה. היא מעולם לא הצטערה על שסירבה למוות. והיה לה גם את ג׳יימס, הבעל הכי טוב בעולם.
אבל יותר מכל- לילי פוטר הייתה אמא גאה.