הפעם הראשונה והאחרונה

שם: הפעם הראשונה והאחרונה.
כותבת: מואה, מאיו. 
פאנדום: ה"פ.
שיפ: ג'יימס/ לילי, סנייפ/ לילי חד צדדי, רמיזות לרמוסיריוס. 
ז'אנר: רומאנס, אנגסט (?).
דירוג: PG-13 חזק. 
ויתור זכויות: לרולינג כפרעליה. 
הערות/ תודות וכו': לרייצ'י, שדחקה בי לכתוב ונתנה לי אוקיי כשהיא ראתה שהרעיונות שלנו לא דומים D:"

יום הביקור האחרון שלנו בהוגסמיד. עכשיו, אחרי שלילי עברה לצדו של פוטר המזדיין ולחברים שלו, לא נשאר לי עם מי ללכת להוגסמיד. החבורה ההיא בטח ה את לילי שלי ואת פוטר לבית התה של מדאם פודיפוט לזוגות מאוהבים – גם לופין ובלק, אני מניח, יבלו שם.
"טוב, סוורוס, טיפש שכמותך," אני נאנח לעצמי באכזבה מסוימת. "לא באמת ציפית שיצמח מזה משהו, לא כך?" – ברור שציפיתי. ציפיתי לזה כמו אידיוט, למרות שמאז שהכרתי אותו, ידעתי שפוטר יניח על לילי שלי את טפריו – או במקרה שלו, טלפיו – המטונפים מרוב גאווה עצמית.
אני עובר במהירות על יד החנויות הטיפשיות והילדותיות של הוגסמיד, נזכר בימים הטובים שלי ושל לילי יחד – כשהיינו עוד בני שלוש-עשרה צעירים וחסרי דאגות, לימים שבו היה לנו זמן להציץ אצל זונקו ובדובשנרייה וצחקנו ביחד כשאיזו פצצת זבל התפוצצה לנו בפרצוף או כשלמישהו מאיתנו נעלמה הלשון כמעט לגמרי בגלל הלקקן החומצי... 
אבל כל זה עבר ואיננו, אני חושב. היא אפילו לא מעבירה מבט מזורגג לעברי כשהיא עוברת מולי, צוחקת עם פוטר ובלק ושני השפוטים שלהם. אבל למה באמת ציפיתי. אני לא רוצה להיזכר בזמנים טובים. אני לא רוצה שיכאב לי יותר ממה שכואב לי עכשיו.
אני נכנס בשקט, בכבדות, לתוך המקום שהייתה, ומתיישב מול הדלפק. 
קול קטן בראשי שואל, "אתה בטוח שאתה רוצה לעשות זאת? להפר את ההבטחה שהבטחת לאמך לפני שנים כה רבות? להיות שיכור מטומטם כמו אבא שלך?"
"ברור שכן, "אני משיב לו בלחישה. "זאת הפעם הראשונה והאחרונה שלי, אני מבטיח. בין כה וכה לא יהיה לי זמן לכך כשאהיה אוכל מוות."
הקול פתאום משתנה לקולה של לילי המפצירה בי. "תבטיח, סוורוס," היא מתחננת, ואני רואה את דמותה מולי. עיניה הירוקות, מלאות החיים, קצת מתות הפעם, ושערה האדמוני איבד קצת מצבעו. "בשבילי. תבטיח שזאת הפעם האחרונה שאי-פעם תשתה." היא מפצירה בי. "אני זקוקה לך. כולם זקוקים לך, סוורוס. הם עדיין לא יודעים את זה."
"למה... למה את מתכוונת?" אני שואל, מודאג 
"עוד תראה, סוורוס." היא מחייכת במסתוריות שלא אופיינית לה, מתרחקת ממני ובבואתה הקלושה שדמיינתי מתאדה באוויר.
"אני יכול לקבל..." אני מהסס. כואב לי לעשות את זה, אחרי הטפת המוסר הקצרה שקיבלתי מלילי הדמיונית. 
"כן, חמוד?" שואלת מדאם רוזמרטה, ומביטה בי במבט מלא רחמים. מהמבט שלי היא יודעת שעצם העובדה שאני פה – לבד – גורם לי להיות פתטי יותר מכשאני עם לילי. 
"אני יכול לקבל כוס של בי – וויסקי אש?" אני שואל שוב, ומעיף מבט לעבר חזה הענקי של המוזגת. דבר כזה פשוט לא יכול להיות טבעי. היא בטוח חיפשה איזה לחש ניסיוני להגדלת החזה.
"כמובן – רק אמור לי מה שמך, כדי שאוכל לבדוק שאתה בגיל המתאים לוויסקי אש..." היא אומרת ומתכופפת כדי לחפש משהו – כנראה את בקבוק הוויסקי אש, או איזו רשימה של תלמידי הוגוורטס.
"סנייפ – סוורוס סנייפ, גברתי."
היא מעלעלת ברשימה לאטה, ואז מיישירה אלי מבט ומניחה את הבקבוק הקטן על השולחן ברעש חבטה עמום. "אז זאת הפעם הראשונה שאתה שותה, אני מניחה?" 
"כ – כן." אני ממלמל, עדיין מתקשה לעכל שאני באמת עומד לשתות היום ולהפר את ההבטחה שהבטחתי לאמא לי עוד כשהייתי בן שמונה, טיפש וכמעט חסר דאגות. 
"אז כל מה שנותר לי לאחל לך," היא מחייכת, מושיטה אלי את הבקבוק ומסיטה קווצת שיער מתולתלת לאחור באלגנטיות. "זה שתשרוד את הערב הזה פיכח."
"תודה." אני אומר במין רשמיות כזאת שלא אופיינית לי, ולוגם לגימה קטנה מבקבוק הוויסקי אש שלי. הוויסקי אש שלי. זה מצלצל כל-כך... מוזר. זה מעורר מין תחושה לא נעימה בגרון ומעלה טעם מעניין על הלשון, ועם זאת, התחושה משחררת כל-כך. תחושה של בגרות. כמו התחושה שעוברת לי בגרון כשאני בולע את הוויסקי אש, בתוספת פרפרים בבטן ממה שיקרה.
לאט-לאט, אני מקרב את הבקבוק לשפתיי הדקות וחסרות הצבע בשביל הלגימה השנייה. הלגימה השנייה קלה יותר, ופחות מסתורית ואפלה כמו שדמיינתי שתהיה. וכך מגיעה גם הלגימה השלישית –ארוכה וחלקה יותר מהשתיים הראשונות, וכך הרביעית והחמישית נכנסות גם הן פנימה.
ואז הראש שלי נעשה יותר קל ואני בקושי מרגיש את הצריבה בגרוני, ועל פני עולה חיוך קטן. 
מדאם רוזמרטה נעשית פתאום מטושטשת ומעוותת, וממה שאני מצליח לראות – היא מחייכת בסיפוק. אבל אז גל של זכרונות מציף אותי, ואני נזכר ביום שלפני היציאה בפעם הראשונה להוגוורטס.

אני ולילי יושבים יחד במסתור שלנו, רחוקים מעינה של אמי הרודנית או של אחותה החטטנית-באופן-מטריד.
"אז מה אתה חושב, סוו? מה אתה מצפה שיהיה שם?" היא שואלת, עיניה בוערות מסקרנות, כמו השיקוי הכי נוצץ ומדהים של אמא שלי, ושערה האדמוני נראה כאילו הוא בוער באור השמש. בוער ואינו מתכלה. 
"אני לא יודע, אני רק רוצה... אני רק רוצה שיהיה סיכוי שתתמייני לסלית'רין," אני אומר בתקווה ומעווה את פני – כי לצערי, אני יודע שהיא בתם של שני מוגלים מובהקים.
"לבית סלית' – מה?" היא שואלת, מצחקקת, ואוספת את שערה בשתי גומיות. 
היא כל-כך יפה, ואני חושב לתומי שהמזל ישחק לידיי בסיפור שלי ושלה. 
אבל הנה אני, לבד, משתכר באיזה פונדק עם שם טוב בהוגסמיד. כיף חיים.

"הכל בסדר?" שואלת מדאם רוזמרטה, שלא יודעת מה לחשוב – אם לדאוג לי או לחייך למראה עוד לקוח שיכור.
"א – אני בס – בסדר... רק קצת שי – היק! – כור." אני מגמגם ומשתטח על הדלפק בצחקוקים ושיהוקים. "אל תדאגי לי!"
"אתה רוצה אולי לישון פה הלילה?" היא מרימה גבה בספק-דאגה-ספק-צחוק. "אתה יודע, למקרה שלא תוכל לגרור את עצמך בחזרה להוגוורטס – ומחר ממילא יש חופשה, אז לא ידאגו אם תלמיד ייעדר ליום וחצי..."
"זה... זה יכול להיות רעיון טוב." אני משהק שוב ומחייך בטיפשות, ולוגם עוד לגימה ארוכה מהוויסקי. "את יודעת," והנה דיבורי השיכורים הראשונים שלי מתחילים; "את מזכירה לי את לילי – את מתוקה כל-כך, כמו דלעות מרמלדה... ויפה כמו פיות מסוכרות... יאם..." אני מלקק שפתיים בתאווה. 
"אתה יודע, סוורוס, אולי כדאי שתלך לישון," הספק-דאגה-ספק-צחוק שעל פניה הופך עכשיו לדאגה מובהקת, והיא יוצאת מעמדת המוזגת כדי לשמש לי כאמא ללילה אחד. זה מנחם, בהתחשב בעובדה שאף-פעם לא בדיוק ידעתי מה זו אמא אמיתית. אמא שלי היתה עסוקה כל-כך ביחסים בינה לבין אבי המטומטם, עד-כדי-כך שאני חושב שהיא שכחה שיש לה בן לדאוג לו. ולכן הייתי האבא ואמא של עצמי מאז גיל שלוש פחות או יותר.
"כ – כן..." משהו שהוא ספק שיהוק ספק פיהוק נפלט מפי, ואני קם, מתמתח, מכיסא העץ הגבוה. רוזמרטה מתאמצת להחזיק אותי יציב בלי הצלחה מרובה, ואני נופל. מהנפילה, אני בערך מתפכח. "מדאם רוזמרטה – " אני אומר, מהוסס. "אני אמשיך מפה. התאוששתי מהאלכוהול מוקדם מהצפוי." אני מחייך בבושה, המום מעצמי שנתתי לאלכוהול להשתלט עלי לחמש דקות, והולך לחדרי. 
אני נכנס, נשכב על המיטה וראשי מתחיל לשקוע במחשבות על מה שקרה. על לילי שלי. על מה שנהיה ממני וממנה. שנינו רק צללים של מה שהיינו בעבר. כולנו רק צללים של מה שהיינו בעבר. כולנו עיוותים, דמויות במשחק עלוב של איזה אלוהים אחד שעומד שם למעלה.
ואל תוך המחשבות האלה, מאוכזב, אני צולל אל תוך שינה עמוקה. 

~*~

והנה אני עומד פה היום, לבד לגמרי, אל מול הריסות ביתם של לילי שלי והפוטר שלה במכתש גודריק. זאת הפעם הראשונה והאחרונה שאי פעם אהיה פה. המקום דווקא נראה נחמד, אבל מהניסיון רב השנים שלי אני יודע שאסור לי לקוות לטוב מהמקום הזה, ובמקום אני חושב על מה שהצל שלה אמר לי פעם, מזמן.
"אני זקוקה לך. כולם זקוקים לך, סוורוס. הם עדיין לא יודעים את זה."
הו, וכמה שהיא צדקה. כמה שלילי שלי צדקה. אבל כל מה שנשאר זה רק זכרונות עמומים מהעבר.

* * * *

יצא זוועתי קצת, אני יודעת, אבל... תתגברו-אוש? D: