אליזבת ריין לירווי

ליז התיישבה ליד פיטר ידידה. היא נופפה לשלום לאביה ואימא, קסנדרה ורודולף לירווי. פיטר נופף להוריו. והרכבת החלה לנסוע. ליז ניסתה לעצור את דמעות הגעגוע. אבל הן היו חזקות ממנה. פיטר צחק, והוציא מכיסו מטלית קטנה. הוא ניגב את הדמעות מענייה הירוקות של ליז הקטנה. ליז חייכה. "לאן אתה חושב שתתקבל? לאיזה בית?" שאלה.
"אה... רייבנקלו, או גריפינדור. לא יודע."
"אה. אני חושבת שאתקבל לרייבנקלו. מה אתה אומר?"
"אני חושב שאת צודקת." צחק.
האישה הזקנה עם עגלת הממתקים עברה ליד הקרון שלהם. פיטר הוציא מכיסו חרמש אחד. "צפרדע שוקולד." אמר. הזקנה הביאה לו אחד, והוא הביא לה את החרמש. ליז הוציאה שני חרמשים. "סוכריות ברטי בוטס. בבקה." אמרה. הזקנה הביאה לה את קופסאת הסוכריות, והלכה.
"ליזי, אני קצת מפחד."
"ממה?"

"שמעתי שלורד וולדמורט הרג עוד משפחת קוסמים. מה יקרה אם כשנחזור לתחנת הרכבת אימא ואבא שלי לא יהיו שם?"
"אתה צודק. זה באמת מפחיד." אמרה ליז בשקט. פתאום נפתחה דלת התא שלהם. "שלום שלום." צחק לואי פרייס, תלמיד שנה שביעית מבית סליתרין."אחותה של הקוסמת הנפלאה,שמתה כי חשבה שהיא חזקה מספיק כדי לעמוד מול אדון האופל." צחק. ליז כמעט קפצה עליו וחנקה אותו למוות. אבל עצרה את עצמה. "תסתום את הפה שלך!" צעקה. "למה? גם את חושבת שאת חזקה מספיק?" צחק. ליז שלפה את שרביטה מכיס מכנסייה. היא לא ידעה שום קסם, חוץ מאחד, שלימדה אותה אחותה רוז. היא כיוונה את השרביא אל פרצופו של לואי. "באמת? ככה? בסדר." צחק. הוא שלף את שרביטו. "שנתערב שאני יודע יותר כשפים ממך?" צחק. פיטר קם ושלף גם הוא שרביט. "לך מכאן! אידיוט אחד!" צעק פיטר. פרייס עשה כישוף מהיר לכיוונו של פיטר, ופיטר שכב על רצפת התא מחוסר הכרה. ,בשם תחתוניו של מרלין..." מלמלה בשקט ליז. ואז צעקה, "שתק!" ופרייס המעצבן הפסיק לזוז, כאילו הוא פסל. ליז התקרבה אל פיטר. והוא פקח עניו. "ליז, הידעת שנמלים אינן ישנות בכלל?" מלמל. ליז צחקה. בכל פעם שהם נפגשים, פיטר מספר לליז על ידעה חדשה. הוא הסתכל אל מעבר לכתפה של ליז. "ליז! עם אחד המורים יראה את זה, את תסולקי מבית הספר עוד לפני שנכנסת אליו!" אמר פיטר. ליז ידעה שהוא צודק. וכבר חשבה על רעיון. היא לקחה את פרייס הקפוא לכיוון התא שלו.היא סגרה את התא עד סופו, השחילה את השרביט שלה דרך המנעול, וכישפה חזרה את פרייס. היא נעלה במהירות את התא שלו, וברחה משם. כשהגיעה לתא שלה, שמעה אותו דופק בחוזקה על הדלת ומנסה לצאת. ואז היה שקט. כעבור דקה עמד פרייס מול ליז. "מי את חושבת שאת?" אמר. "אני מקווה שאת זוכרת דברים, כי אני ואת עוד לא גמרנו, גברת צעירה." אמר בכעס, והלך. הוא סגר אחריו את דלת התא שלהם. ליז נשכבה על ספסלה. "אני הולכת לישון." מלמלה. ונרדמה.פיטר הסתכל עליה. ונאנח.

פרופסור מקגונגל הובילה אותם במעלה המדרגות של הטירה. "עצרו." אמרה. כולם נעצרו. היא הלכה. התחילו מלמולים בין התלמידים. ליז אחזה בידו של פיטר. והפרופסור חזרה. "כנסו." מלמלה. הילדים נעמדו בתור של זוגות. ליז עמדה ליד פיטר. הם עברו דרך שתי דלתות גדולות. ארבעת השולחנן עמדו שם... בדיוק כמו שרוז אחותה המתה של ליז סיפרה לה.הילדים עצרו ליד הבימה. "כשאקרא בשמכם, תתקדמו ושבו על הכיסא." אמרה הפרופסור. על כיסא ישן, נחה מצנפת קרועה. "ליליאן אמיליה רוברטס." קראה הפרופסור. וילדה נמוכה בעלת שתי צמות שחורות עלתה לבימה. היא התיישבה על הכיסא, פרופסור מקגונגל הניחה את המצנפת על ראשה. והמצנפת קראה: "הפלפף!" ליליאן השמחה רצה לכיוון השוחן האמצעי משמאל. "פיטר פולי." קראה הפרופסור. פיטר עלה על הבימה, והתיישב. הפרופסור הניחה לראשו את המצנפת. "גריפינדור!" היא צעקה. פיטר רץ לשולחנו. "אליזבת ריין לירווי." קראה הפרופסור.ליז הקטנה עלתה על הבימה, והתיישבה. פרופסור מקגונגל הניחה את המצנפת על ראשה. "שורשייך מראים לי כי את צריכה ללכת לסלית'רין... אך מחשבותיך שולחות אותך ישירות לגריפינדור." אמרה המצנפת. ליז לא הבינה. הוריה שוייכו לרייבנקלו. גם אחותה. איך לעזאזל המצנפת חושבת ששורשיה שייכים לסלית'רין? "גריפינדור!" צעקה המצנפת. ליז קמה מהכיסא, ורצה לשבת ליד פיטר.

"הא!" התעוררה ליז משנתה. היא חלמה חלום נורא... חלום... שאמר כי... כי הלורד וולדמורט... הוא... לא. זה לא יתכן. הרי הוא לא נשוי. מי תתחתן עם אדם נורא שכזה? זה לא הגיוני. הלורד וולדמורט לא יכול להיות אביה של ליז.

		הפרק הבא