סיפורה של רנן משי

רנן ישבה בביתה על הספה האהובה עליה, מול החלון, ושרה את השיר המועדף עליה מלטפת עכבר שהיה לפני כמה דקות גזר.
היא בקושי הצליחה לעמוד במקומה מבלי לזוז.
מחר היא חוגגת יום הולדת אחת עשרה, והיא חיכתה בהתרגשות למכתב מהוגוורטס.
אחיה הגדול של רנן, עופר, קיבל את המכתב שלו ביום הולדתו האחת עשרה והוא עומד להתחיל את השנה השלישית.
היו לה בנוסף אליו גם שתי אחיות קטנות: אחת בת שש ואחת בת שנה. שמותיהן היו: מילי ולולה.
מילי הייתה ילדה מעצבנת מטבעה. תמיד היא הייתה מחקה את רנן בכל דבר שעשתה והדבר הרתיח את רנן עד כדי התמוטטיות עצבים.
לולה היתה תינוקת קטנה שרנן תפסה חלק משמעותי בטיפול בה ואהבה אותה מאוד.
היום חלף באיטיות מייסרת, בעוד רנן מתבוננת בשעון שבקושי זז.
אבל בסופו של דבר הזמן חייב לחלוף והוריה של רנן חזרו מהעבודה.
"מי מחר בת אחת אחת עשרה?" קראה האם, קופצת במקומה.
"אמא. תרגעי. אמא, אני אהיה בת אחת עשרה רק מחר." מהר, לפני שאמא שלה נכנסת לפאניקה.
"אבל רנני... הבת שלי בת אחת עשרה!!!" והיא החלה לרוץ בבית כמו מטורפת.
"אמא, לא חידשת לי כלום." אמרה רנן בקול מתון.
אמא שלה הביטה בה בעיניים פעורות. "את לא מתרגשת?"
"בטח שכן! אבל רק מה... מהמכתב..." ענתה רנן.
"תהיי רגועה! כבר דיברנו על זה. אני ואביך, למשל, התמיינו להפאלפאף. אחיך התמיין לגריפינדור. את יודעת שכל הבתים הם מצויינים. והמכתב שלך יגיע לא יאוחר ממחר בחצות. הרי את קסמת לנו כבר כמה דברים בטעות." האם צחקקה והצביעה על העכבר שנימנם עתה על מסעד הכורסא.
רנן חייכה לעצמה ביותר ביטחון, אך האם לא גמרה את נאומיה. "את מבינה שזהו, עוד אחת מהצאצאים שלי עוזבת את הבית? זה פשוט... מרגש..."
"טוב, אמא..." רנן גלגלה עיניים.
"אמא, אני רעבה! מתי כבר תבשלי לנו ארוחת ערב?" מילי נכנסה לסלון.
"מילי!" רנן קראה במחאה. "תדברי אל אמא קצת יותר יפה!"
"אבל אני רעבה! ואמא חייבת להכין אוכל לילדים שלה!" ענתה לה מילי בחוצפנות.
"דיי, מספיק לריב." האם הסתה את בנותיה. "מה שלום לולה?"
כאילו בתגובה לדבריה נשמעה יללת בכי מהחדר הסמוך.
"לולה!" קראה מילי במחאה. "תדברי יותר יפה אל אמא!"
רנן הזעיפה פנים כשמילי חייכה בסיפוק.
"ואיפה עופר?" התעניינה האם.
"מתאמן בקווידיץ' בחוץ, ואין מצב שאני קוראת לו." מילי אמרה, מחייכת כאילו לא אמרה שום דבר חצוף.
"אני אקרא לו," אמר האב, כנראה מתוך הרצון להרגיש חלק מהשיחה, כי לא דיבר עד עכשיו.

***
שישה ישבו מסביב לשולחן אך רק חמישה דברו; רנן היא זו ששתקה, ונראה שלא היה לה מצב רוח. מה שהיא בעיקר עשתה היה לשחק עם המזלג באוכל שנח בצלחתה ולא לאכול ממנו.
יותר מדי מחשבות התערבלו בראשה.
מה אם הוגוורטס לא חושבים שאני טובה מספיק?
מה אם אני לא אקבל את המכתב והוא ישלח למישהו אחר?
מה אם...
"רנן, תאכלי! חוץ מלהפוך את האוכל שלך ל... לא משנה, תכניסי אותו לפה!" האב הטיף לרנן.
"אני מצטרת, פשוט אני..." רנן מלמלה.
"מתרגשת?" הציע עופר.
"בדיוק," אישרה רנן, שלא היה לה כח לחשוב על המילה המתאימה.
"טוב, אנחנו מבינים אותך, מתוקה." ענתה האם, ואז נשמע קול: "סתיו? נמרוד? אתם בבית?"
ההורים קמו והתכוונו ללכת לענות. זאת הייתה שיחת פלו.
האם פנתה אל רנן: "את יכולה להאכיל את לולה בינתיים?"
"בטח," ענתה רנן ועברה להתיישב ליד לולה, מתחילה למלא כפות של פירה ולהכניסן לפיה.
הוריהם חזרו כעבור כמה דקות והתיישבו חזרה ליד השולחן.
לולה גמרה את תוכן הכף האחרונה והחלה לבכות.
רנן החלה לשיר לה שיר ילדים בניסיון להרגיעה, ולהפתעתה, לולה הפסיקה לבכות והביטה בה בעניין.
"טוב, ילדים," סיכם האב. "השעה כבר מאוחרת. לכו למיטות. ורנני, מזל טוב!"
רנן חייכה חיוך קלוש והילדים הלכו לחדריהם ונרדמו.
אבל לרנן לקח הכי הרבה זמן להירדם. ראשה היה מלא מחשבות.

		הפרק הבא