אחותי החדשה

היא פשוט הייתה שם. שכבה על גבה, עיניה פקוחות. לא רציתי לראות את זה. לא יכולתי לחשוב שהיא

לא נמצאת יותר. שיערה כיסה את אפה, ואת פניה כיסו אגלי זיעה קרים. כמעט בכיתי. מהצד הימני של

מצחה ניגר דם, שהכתים את מצחה בברק אדום. אותה צלקת שיש לי. היא ניסתה לספר לי, ואני לא

האמנתי. איזה טיפש הייתי! ועכשיו היא פשוט שוכבת שם, חסרת אונים, מתה, בזמן שצחוקו של המעוות

שרצח אותה בדם קר מתגלגל באוזניי. היא נחה שם, נראית ישנה אלמלא עיניה הפקוחות. פניה היו

חיוורות, וצלקת הדם שעל מצחה בלטה היטב. הוא התקרב גם אליי. ניסיתי להתחנן אליו שיהרוג אותי

מהר, שיגמור עם הסבל. אך הוא המשיך לענות אותי ולהתעלל בי, וצחוקו הקר מפלח את האוויר ואת

אוזניי. הרגשתי את רגליי מתנתקות מן הקרקע, והתחלתי לרחף באוויר במערבולת של קסם כחלחל רשע.

הצלילים זעמו, והרגשתי את עצמי מסתובב ומסתובב ללא הפסקה. גם כשלא ראיתי אותה, כל הזמן

חשבתי עליה: איך ששיערה השחור נראה פתאום כל כך חסר ברק, איך שעיניה הירוקות נאטמו פתאום.

איך שעורה הפך לבן כמו המוות. ואז, ראיתי את דמותו. דמות שחורה עטויה ברדס שחור, ראשו קירח,

עיניו אדומות ואפו - שני חריצים קטנים. עור פניו היה לבן, ואצבעותיו מוארכות. ידו הרזה אחזה בחוזקה

בשרביט אותו הוא כיוון אליי, השרביט שהצביע עליי באיום. ואז - הוא הוריד את ידו בפתאומיות. נפלתי.

אני לא יודע כמה זמן בדיוק נפלתי. לבסוף, נחתי על ברכי וידיי, בדיוק מעליה. מעל אחותי. הרייה. שלא

מזמן רק גיליתי שהייתה אחותי. לא היה לנו זמן ביחד. שום זמן בכלל. פשוט כרעתי מעליה, וללא עוול

בכפי נאלצתי להסתכל עליה, כי כך וולדמורט הכריח אותי. פניה היו כל כך אטומות וחסרות חיים. עמדתי

להתעלף. הכול נהיה מטושטש. וולדמורט הטיל את האבדה קדברה. התכוננתי למכה. אלא שהיא לא

הייתה מכוונת אליי. היא הייתה מכוונת אליה. שבריר שנייה לפני שהאור הירוק פגע בה, ראיתי עין ירוקה

קורצת. "יהיה בסדר." היא לחשה לי. האור הירוק פגע בה, והותיר אותי לבד, הפעם - לנצח. כל מוצא

אפשרי שאי פעם היה לי - עכשיו נעלם. ראיתי את חיי חולפים על פניי בפעם האחרונה. וולדמורט פנה

אליי. זה רק אני והוא עכשיו. הוא התקרב אליי. לא ניסיתי לברוח. ידעתי למה הוא מסוגל. הוא ניגש

אליי. הבטתי למעלה. ראיתי את פניו מלמטה. זה נתן לי הרגשה רעה. להרגיש נמוך ונחות ממנו. עצמתי

את עיניי חזק, ואז - הוא שמט את השרביט. וולדמורט כרע ברך, הרים את פניי בעזרת אחת מאצבעותיו,

וחיבק אותי. "אני מצטער." הוא לחש באוזני ברעד. התנתקנו אחד מהשני, והוא הרים את שרביטו

מהקרקע. הוא נתן לי כמה שניות לברוח. לא רציתי לברוח. אין לי אף אחד בעולם - אין לי סיבה לחיות.

וולדמורט כיוון את שרביטו אליי, ובלית ברירה הטיל את הקללה ההורגת. הייתי בטוח שראיתי דמעה

קלה על פניו, לפני שהסתובב והלך. האור הירוק פגע בחזי, אך לא כאב יותר משברון הלב. הכל נגמר.

לתמיד.