מוות

הארי פסע בדממה, מכוסה בגלימת ההיעלמות, ליער האסור.
כמה אנשים שראו אותו לפני שהתכסה בגלימה הפצירו בו לא ללכת, אך הארי לא נכנע. הוריו, סיריוס, דמבלדור... כולם כבר מתו כדי להגן עליו, כדי שיישאר בחיים.
הוא כבר בן שבע-עשרה, הוא מוכרח לדעת להגן על עצמו ולא לתת לאחרים למות בשבילו.
כעבור רבע שעה תמימה, הארי הגיע אל היער. אחרי הליכה של עוד כחמש דקות, הוא הגיע לקרחת יער קטנה, שם עמדו אוכלי המוות, ו-וולדמורט.
"הוא עדיין לא הגיע,  נחדש את הקרב על הוגוורטס." הודיע וולדמורט.
"אתם לא תצטרכו לחדש את הקרב! אני כאן!" קרא הארי והסיר מעליו את גלימת ההיעלמות.
אוכלי המוות היו מופתעים. וכך גם וולדמורט, אך הם התאוששו במהירות מפתיעה.
"קרושיו!" קרא וולדמורט.
הארי הצליח להתחמק מהקללה, ובמקומו חטף אותה העץ שמאחוריו.
"אימפדימנטה!" קרא הארי.
"פרוטגו!" שאג וולדמורט והארי עף אחורה מהקללה שלו עצמו.
אוכלי המוות רק עמדו וצפו בקרב שהתרחש מולם.
"קרושיו!" קרא וולדמורט חיוך ניצחון מבצבץ על זווית שפתיו.
הפעם הארי לא הצליח להתחמק וחטף את הקללה. הארי החל לזעוק בכאב.
לפתע הכאב פסק.
"ועכשיו קום!" ציווה וולדמורט. הארי לא קם.
"אימפריו!" קרא וולדמורט "עכשיו, קום!"
הארי קם.
"אבדה קדברה!!!!" קרא וולדמורט.