אלבוס פוטר ושרביט הבכור

שלום לכולם. הפאנפיק שלי כבר הופיע כאן, אך נמחק כתוצאה מנפילת האתר, אז הנה אני מעלה אותו שוב ;)

"אלבוס פוטר" קראה פרופסור מקגונגל בקולה היציב, אף כי ניתן היה לשמוע את ההתרגשות הקלה שהתגנבה אליו. אלבוס, שצעד בהתרגשות אל קדמת הבמה, לא יכל שלא להבחין בכמות הלחשושים שעברו באולם, שלהם לא זכו תלמידי שנה א' האחרים. הוא התיישב על הכסא וחבש את מצנפת המיון, נזכר במה שאמר לו אביו לפני שעלה על הרכבת "תוכל לבחור בגריפינדור על פני סלית'רין. מצנפת המיון תתחשב בהעדפות שלך". הוא התרכז ככל יכולתו, רק לא סלית'רין. רק לא סלית'רין.
"למה לא סלית'רין?" שאלה לפתע המצנפת, ואלבוס, ספק בגלל שלא היה מוכן לשאלה, ספק בגלל שלא הייתה לו סיבה, נאלם למשך כמה שניות. "אתה מפחד להשתבץ בסלית'רין, זה נכון," אמרה המצנפת "אבל הנסיון מלמד שהתמודדות עם הפחדים שלנו הוא מה שמחזק אותנו, אני צופה לך עתיד מזהיר בבית סלית'רין, והיות ולא הצגת סיבה משכנעת מדוע לוותר על כך - סליתרין!".
לפני שהבין את מה שכרגע קרה, הבין אלבוס שהמילה האחרונה נשמעה בכל רחבי האולם. הוא הרים מפניו את המצנפת, מביט באולם בחשש. הדממה הייתה מוחלטת, כל הראשים, פעורי עיניים וחלקם אף פעורי פה, הביטו בו. אף מחיאת כף לא עלתה מכיוון השולחן של סלית'רין. אלבוס הביט אל קדמת השולחן של גריפינדור. אחיו, ג'יימס, שהיה בדחן ועם חיוך על הפנים אפילו כשחלה באבעבועות דרקון, נראה כאילו היכו בו בנבוט. אפילו מקגונגל, המנהלת, איבדה את היכולת לדבר לכמה שניות, ורק עכשיו, כשהתאוששה, נזכר אלבוס שהיא עוד עומדת לצידו.
"ובכן, אה.. מר פוטר" החלה בגמגום לא אופייני לה "למה אתה מחכה? תצטרף לבית החדש שלך".
רק עכשיו, כאילו הזדקקו לאישור רשמי שאכן לא נפלה טעות, החלו בני סלית'רין למחוא כפיים, תחילה מעט בפיזור דעת, אך לאחר רגע בעוצמה שהדהדה בין קירות האולם, אף תלמיד אחר לא זכה למחיאות כפיים כאלה באותו ערב. אלבוס נגרר באיטיות לכיוון השולחן של סלית'רין, רגליו היו כבדות כמו שני בולי עץ. הוא ניסה לצוד את מבטו של אחיו הגדול, אך ברגע שירד מהבמה יצא השולחן של גריפינדור משדה הראייה שלו, והוא תהה אם יש קסם שהיה מאפשר לו לראות את אחיו דרך השולחנות. אלבוס התיישב במקום האחרון שנותר סביב השולחן, ליד הילד הבלונדיני שהוא ומשפחתו ראו בקינגס קרוס. הוא ניסה להיזכר בשמו...
"סקורפיו" אמר הילד הבלונדיני בנימוס והושיט את ידו.
"אלבוס" הוא לחץ בהיסח דעת את ידו של סקורפיו.
"אני שמח נורא ששיבצו אותי בסלית'רין, אבא יהיה מאושר" הילד הבלונדיני באמת ובתמים קרן משמחה "אתה לא שמח?" הוא הוסיף, במבט מעט תמה.
"אני פשוט.. קצת מופתע.. חשבתי ש-"
"הס!" קראה מקגונגל בקולה הרם והחמור, ורק עכשיו שמו לב אלבוס וסקורפיו שכל האולם עוד רחש דיבורים, וככל הנראה, חשש אלבוס, היו אלה דיבורים על שיבוצו.
"להזכירכם," המשיכה מקגונגל "טקס המיון עוד לא תם, ואני מצפה מכם לשמור על שקט מרגע זה".
הם התבוננו על המיון של שני הילדים האחרונים, ששובצו בהפלפאף ובגריפינדור, ואז לקחה פרופסור מקגונגל את מצנפת המיון ואת הכסא והורידה אותם מהבמה.
"זה מוזר שהיא עורכת את המיון בעצמה" תהה סקורפיו בקול, "אבא שלי סיפר לי," הוסיף כשהוא מפנה את מבטו לאלבוס "שאחד ממנהלי העבר של הוגוורטס, פיניאס ניגלוס, לא קם מכיסאו במשרד המנהל אפילו כדי להגיע לארוחות, הוא היה פשוט משתמש בלחש זימון בשביל האוכל."
אלבוס חייך. הוא תהה מתי כבר ילמד איך לזמן דברים, בדיוק כששבה מקגונגל אל הבמה, כשעל פניה נסוכה ארשת חמורת סבר במיוחד.
"תלמידים יקרים, חדשים וותיקים," פתחה, והדממה שוב הוטלה על האולם "עוד שנת לימודים עומדת לפנינו, ואני רוצה לאחל לכל אחד ואחד הצלחה והצטיינות בלימודיו. זה אלפי שנים שבית הספר הוגוורטס מעודד קוסמים ומכשפות צעירים למצויינות, מקצועית וערכית, ובאחרונה החלטנו אף להעלות את הרף הקיים, כדי שתוכלו למצות את כל היכולות שלכם ולסיים את לימודיכם כשאתם ברמה גבוהה יותר"
"זה לא נשמע טוב" לחש נער גבוה שישב שני מקומות מאלבוס, ולחשושים דומים נשמעו גם בשולחן של הפלפאף.
"אתם בוודאי תוהים," הוסיפה פרופסור מקגונגל בחיוך, לאחר שכנראה הבחינה בלחשושים "עד כמה 'העלאת הרף' שאני מדברת עליה, תפגע בכמות השעות שבהן תוכלו לשבת במועדון הבית שלכם בחוסר מעש. ובכן, לא אשקר ואומר ששעות הפנאי שלכם לא ייפגעו, אך מצד שני תגיעו לשליטה הרבה יותר טובה בחומר הנלמד"
"אני בטוח שזה מנחם את כולם" הפטיר אלבוס, וסקורפיו צחק.
"המשמעות המעשית היא הוספת שעתיים שבועיות בהתגוננות מפני כוחות האופל ובלחשים, וכן תיבחן האפשרות להוספת שעה נוספת בשיקויים"
התלמידים נראו נזעמים, אך איש לא טרח למחות. אלבוס חשד שרוב התלמידים הותיקים כבר יודעים שהקרב אבוד.
"נמשיך להודעות נוספות: לצערנו ארגוס פילץ' פרש לגמלאות," נראה כאילו תלמידים רבים נאבקו שלא להשמיע שאגות שמחה. "ומי שיחליף אותו במשרת השרת יהיה ארתורן סטריין." היא החוותה בידה אל גבר כבן שלושים עם שער ארוך, שישב בקצה שולחן המורים.
"מר סטריין, שבמהלך כניסתו לתפקיד עבר על רשימת החפצים האסורים של מר פילץ', שכפי שאתם יודעים מונה חמש מאות שלושים ושבעה פריטים, החליט לאשר חמש מאות ואחד מתוכם, ולהסירם מהרשימה, את רשימת שלושים וששה הפריטים האחרים, אשר נותרו אסורים, ניתן למצוא על דלת משרדו של מר סטריין."
כעת אף אחד מהתלמידים הותיקים כבר לא הצליח להתאפק, שאגות שמחה ומחיאות כפיים נשמעו בכל רחבי האולם.
"זה נשמע כאילו הפילץ' הזה היה באמת צרה צרורה" אמר סקורפיו.
"אתה לא יודע כמה.." אמר לו הנער הגבוה שישב משמאלו.
"כאן תמו ההודעות הרשמיות, שתהיה שנה מוצלחת לכולם, ובתיאבון!"
בחצי השעה הקרובה חווה אלבוס את הסעודה הכי טובה שאי פעם הייתה לו, הוא אכל כל כך הרבה, עד שבקושי השאיר מקום לקינוחים, ונאלץ להסתפק בסורבה בעוד שהתלמידים שישבו סביבו התכבדו בעוגות שוקולד, סופגניות ופנקייקים.
"וכעת," הדהד שוב קולה של פרופסור מקגונגל "הגיע הזמן לישון".
האולם החל להתרוקן. התלמידים החדשים של סלית'רין התגודדו סביב תלמיד מגודל בעל שער שחור סבוך, שעל גלימתו נצצה סיכה כסופה.
"ברוכים הבאים לסלית'רין. קוראים לי מקלגן ואני תלמיד שנה שביעית," הוא אמר ברוב חשיבות "ומדריך," הוא החווה לעבר הסיכה שצדה את עינו של אלבוס קודם "בואו אחרי, אני אראה לכם איך מגיעים למועדון של סלית'רין"
הם הלכו בעקבות מקלגן המגודל, דרך מסדרונות צרים ומפותלים, דרך גרמי מדרגות שהיו מסתובבים כל חצי דקה. ההליכה הייתה ארוכה למדי, ואלבוס כבר לא הבין מאיזה כיוון הם באו, הדבר היחיד שאליו שם לב, הוא שהם כל הזמן יורדים למטה. לבסוף מקלגן נעצר, מול קיר אבן חשוף. כולם הביטו אחד בשני בתמיהה, איש מלבד מקלגן לא ידע למה הם עצרו כאן.
"שימו לב," אמר הלה "סיסמאת הכניסה למועדון היא" נראה כאילו הוא מפנה את דבריו גם לקיר, "נשל הנחש".
אלבוס ויתר התלמידים הביטו בקיר בתדהמה. דלת, שבבירור לא הייתה שם קודם, הופיעה ונפתחה, ומקלגן צעד פנימה. מצידה השני של דלת הסתרים גילו אלבוס וחבריו חדר תת קרקעי מוארך, שתקרתו הייתה נמוכה. הוא היה נראה קודר למדי, אם לא הפנסים הירוקים שהשתלשלו מהתקרה, שאורם התערבב עם זה של האש באח והעניק לחדר מראה צבעוני ונעים.
"זהו חדר המועדון," אמר מקלגן "החדרים של הבנים במורד המדרגות שמימין, והחדרים של הבנות בסוף המסדרון שמצד שמאל, התיקים שלכם כבר בחדרים. אם תתקלו באיזשהן בעיות הערב אתם מוזמנים לפנות אלי" אך מהצצה חטופה במקלגן הבין אלבוס שההזמנה הזאת אינה בלב שלם, ומי שיפריע למקלגן בלילה יעורר את חמתו. נראה שגם יתר התלמידים חשו בכך, וכולם הנהנו קלות, היה ברור שאיש אינו מעוניין לעורר את זעמו של המדריך המגודל.
הם היו עייפים מאוד, וכולם פרשו לישון. אלבוס הספיק בינתיים להכיר את חבריו לבית סלית'רין. מלבד סקורפיו מאלפוי, היו רגולוס קראב וסאלאזר גויל, שלושתם היו טהורי דם. כששכב אלבוס במיטת האפיריון הבין שעובדת שיבוצו בסלית'רין לא מציקה לו כל כך, כמו הפחד מתגובתה של משפחתו. אביו כבר אמר לו שלא יכעס אם אלבוס ישובץ בסלית'רין, אבל האם באמת התכוון לכך? הוא נזכר בהבעת פניו של אחיו הגדול, ופתאום לא היה כל כך בטוח.

		הפרק הבא