לפתוח דף חדש

ז'אנר: אנגסט

שיפ: ג'ן + רמיזות לרמוסיריוס

דירוג: G

ויתור זכויות: לא מתכוונת להרוויח כסף מפאנפיק זה. זכויות שמורות לרולינג.

תודות: תודה רבה ללונגה (( http://hportal.co.il/index.php?showuser=21885 )  שביטאה לי.

תהנו ~

לרמוס היה נמאס. נמאס היה לו מהחיים האלה, מהאנשים האלה, שכל הזמן הזכירו לו את האנשים האהובים שאיבד.
הוא עדיין לא קלט, למרות הזמן הרב שעבר. הוא לא היה מסוגל לקלוט איך סיריוס עשה את זה. דווקא סיריוס, רגע אחרי שהתחיל להרגיש משהו כלפיו. 
עכשיו כבר לא יכול היה לאשש את הרגשותיו - כבר היה מאוחר מידי. סיריוס היה באזקבאן. וגם אם הוא אי פעם ייצא משם, רמוס לא רצה לראות אותו עוד. לעולם.
סיריוס בגד בג'יימס! הוא בגד בג'יימס ורצח אותו, את לילי ואת פיטר.
מי היה יכול לנחש שזה יקרה? במשך כל השנים סיריוס התכחש לאוכלי המוות במשפחתו. מי היה יכול להאמין שבסוף הוא יחבור אליהם? 
רמוס נשאר לבד - אחרון הקונדסאים. לא הגיע לו להישאר אחרון. הוא מעולם לא היה קונדסאי כמו האחרים.
הוא לא יכול היה לתאר לעצמו כיצד תעבור עליו שארית חייו בבית הזה, אשר נדף זיכרונות מרירים- מתוקים. הבית אותו חלק עם לא אחר מאשר סיריוס.

הוא לא ראה דרך בה יוכל להמשיך להיפגש עם האנשים האלה, חברים כביכול משכבר הימים, שבעבר קיבלו אותו כפי שהיה וכעת היו מרכלים מאחורי גבו, מסתכלים עליו בתערובת משונה של רחמים ופחד. פחד מפני מה שהוא מסוגל לעשות. הרי אם סיריוס רצח את חברו הטוב, אז מה רמוס - איש הזאב - מסוגל לעשות?
הוא לא היה מסוגל לסבול את זה. הוא ניסה – באמת ניסה. אבל הוא לא יכול היה לסבול שמרחמים עליו. 
הוא לא יכול היה להחזיק את זה בפנים לאורך זמן. הוא חשש שמא הכעס והמרירות שגאו בו יתפרצו והוא לא יצליח לשלוט בעצמו. לא הייתה בו היכולת להמשיך בחייו כאילו כלום לא קרה.
הוא הבין שמקומו הוא לא שם, בין הזיכרונות הכואבים. בין האנשים המתים. הוא היה חייב לעזוב, להשאיר אותם מאחור (עם כל הכאב שבדבר), ולפתוח דף חדש.
בהחלטה של רגע הוא שבר את שרביטו לשניים וכתב מכתב חפוז לאלבוס.
הוא ארז במהירות את חפציו המעטים ויצא מפתח הדלת - בפעם האחרונה, כך קיווה.
הוא פסע במהירות לתחנת הרכבת הסמוכה לביתו, מביט לאחור לכל אורך הדרך, מפחד שמישהו עוקב אחר, שמישהו יעצור אותו, לפני שיאבדו עקבותיו.
לא היה לו יעד. הוא פשוט היה חייב להיות בתנועה. 
הוא עלה על הרכבת הראשונה שהופיעה בתחנה. הוא לא ידע לאן היא נוסעת - גם לא היה אכפת לו.
הוא התיישב בכיסא הפנוי הראשון שמצא, חושב על המעשה שעשה; תוהה אם זה היה הדבר הנכון לעשות. עם זאת - הוא בסך הכל רצה לשכוח. רצה לשכוח את הדברים הנוראים שקרו לו, וגם את הטובים. לשכוח כל דבר שרק יזכיר לו אותם - את אותם האנשים שהיוו את תכלית לחייו, ועכשיו הם אינם.
הוא היה עייף. עייף מהצורך להעמיד פני מישהו שהוא לא. להעמיד פנים שהוא חזק, שהוא יכול להתמודד עם מותם של שניים מחבריו הטובים, ועם בגידתו של השלישי. הוא היה כל כך עייף, בכלל. עייף מהחיים.
עיניו רפרפו באיטיות על פני האנשים שחלקו איתו את הקרון. לכל אחד מהם היה למי לחזור; חברים, בני זוג, ילדים... לו לא נישאר דבר. לא היה לא לאן לנסוע. לא היה לו למה לצפות - וזה שבר אותו.

----------

הוא התעורר כשידיים זרות טלטלו אותו, וקול קרא, "אדוני! אדוני, אתה צריך לקום!"
הוא פקח את עיניו וראה פרצוף מכוסה זיפים גוער מעליו. רמוס מיהר להתיישב ולהחליק את חולצתו המקומטת.

"אדוני, זאת התחנה האחרונה. הגענו קנט. לכאן רצית להגיע?" הסביר הכרטיסן.
"אה. בטח. כן, לכאן רציתי להגיע," רמוס מלמל במבוכה. "תודה רבה."
הוא מיהר לצאת מהתחנה. הוא לא התכוון להירדם. אבל מתי הוא מתכוון שמשהו יקרה לו?
'בעצם,' חשב לעצמו, 'זה לא משנה שנרדמתי. במילא לא ידעתי לאן אני נוסע. קנט תהיה מצוינת להתחלה חדשה.'
וכך, בנימה אופטימית, הוא הבין שהוא צריך לחפש מקום לישון בו. הוא לא לקח את הבעיה הזאת בחשבון. הוא התהלך ברחובות קנט, מחפש איזו פינה נחמדה ולא מסריחה מידי. רמוס אף פעם לא ישן ברחוב. סיריוס היה זה שעשה בעיות להורים שלו, לא הוא.
הוא מצא גן משחקים, שנראה נטוש בשעת לילה מאוחרת שכזו. הוא פסע בכבדות לעבר הספסל הראשון שראה, והתיישב עליו בעייפות. 
הוא ראה בדמיונו את האמהות שבאות לשם, לשחק עם ילדיהם; משוחחות אחת עם השנייה ומשוות את בעיותיהם.
הוא נשכב לאחור ועצם את עיניו, מכין עצמו ללילה לא נוח במיוחד.

----------

רמוס פקח את עיניו כשהשחר עלה. הוא התבונן בזריחה, וניסה לאסוף מספיק כוחות כדי לקום מהספסל. הוא ידע שעוד מעט יהיה עליו לעזוב את מקום מנוחתו; תכף ילדים יתרוצצו פה בדרך לגן, והם ייבהלו אם יראו זר מסתורי יושב על הספסל ומסתכל עליהם. 
הוא החליט לשוטט מעט בעיר היום. אולי אפילו ימצא איזו דירה קטנה וזולה. 
תחילה, הלך למכולת, שם קנה לו מעט לחם ומים, כדי שיוכל להעביר את היום.
אחר כך הסתובב לו בדרכים, מחפש מודעות לדירות, אך לשווא. כל מאמציו לא נשאו פרי.
הוא נכנס לאיזו סמטה צדדית וראה שלט של חנות לספרים עתיקים.
רמוס עמד מול חלון הראווה המאובק, נזכר כמה ספרים יקרים לליבו השאיר בבית.
הוא החליט להיכנס, רק כדי להסתכל. הרי זה לא עולה כסף.

החנות הריחה כמו ספרים ישנים וזיכרונות נשכחים, מוחבאים בין דפי הספרים העבים. הריח הזה הזכיר לו את הוגוורטס, את הספרייה בה בילה שעות בקריאה מהנה.
הוא הדחיק את הזיכרון לפני שיציף אותו.
לפתע תפסה את עיניו פיסת נייר שהייתה מוצמדת לקיר. הוא התקרב כדי לקרוא. מה שראה שם מילא אותו שמחה, והוריד מליבו אבן כבדה וגדולה.

דרוש:
מתקן ספרים עתיקים.
בעל המלאכה צריך להפגין כבוד לספרים ומומחיות.
לפרטים-
נא לגשת לקופה.

רמוס מיהר אל הקופה הקטנה, מוכן לגרוע ביותר. שם עמדה נערה - לכל היותר בת 16- שהסתכלה עליו, בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש. 
"צריך עזרה?" היא שאלה בקול שאמור היה להיות מפתה משהו.
רמוס התחיל להבין איזה מזל נפל עליו, והחליט לנצל זאת. "ובכן," אמר רמוס וניסה להכניס בקולו כמה שיותר ממבטאו הבריטי (שלפני דעתו של סיריוס היה אמור למשוך בחורות), "תהיתי, האם אתם עדיין צריכים מישהו שיתקן את הספרים. אני מעוניין בתפקיד."

הקופאית מסתכלת עליו טוב יותר, מנסה לקבוע האם הוא רציני. כנראה שמה שראתה השביע את רצונה, כי היא אמרה לו בקול צפצפני, "אני אלך לדבר אם אבא שלי. הוא בעל המקום. אני תכף חוזרת."
היא עלתה בגרם המדרגות בקפיצות של שתיים ובקריאות, "אבא? אתה שם?"
לבסוף היא נעלמה מעיניו של רמוס. הוא היה קצת נבוך מהמעשה שעשה. זה לא היה בדיוק דבר טוב. לנצל את תשוקותיה ותקוותיה של נערה.
הוא שמע קולות שיחה בוקעים מהקומה העליונה, ואחריהם נשמע קול פסיעות של שני אנשים היורדים במדרגות.
האחד - פסיעות רכות וקופצניות. והשני - פסיעות כבדות וכועסות. רמוס קיווה מאוד שבעל הפסיעות הכועס הוא לא אביה של הנערה.
לבסוף, ירדו שניהם - נערה וגבר מבוגר. 
הגבר פסע אל רמוס בהחלטיות שהפחידה אותו מעט. "שלום. אני המנהל פה. הבנתי שאתה רוצה את תפקיד מתקן הספרים, אבל התפקיד תפוס," הוא אמר בקול בוטח, ופנה ללכת.
"אבל, אבא! אמרת שאתה לא בטוח שהאיש הראשון יקבל את התפקיד. אולי רק תבחן אותו?" התחננה הנערה.
האב הסתובב בחוסר סבלנות אל ביתו. אך כשראה את פניה הבעת פניו התרככה. הוא לא היה יכול לעמוד בפני ביתו, והיא ידעה את זה.
"בסדר!" אמר האב לבסוף. "אבל רק ראיון. אני לא מבטיח שום דבר!"

"כמובן, אבא. כמובן," אמרה הבת, בעוד סומק עז עולה בלחייה.
הראיון היה סביר, כך חשב רמוס לבסוף. סביר ולא יותר. אבל יש סיכוי - סיכוי קלוש. אבל הוא ישנו. 
הוא הבטיח לבוא כל יום לחנות לחכות להחלטה של המנהל. ובינתיים הוא הרשה לעצמו להמשיך לישון על הספסל בגן המשחקים.

-----------

בכל יום מהימים בהם הוא בא לחנות, הוא השתדל להמשיך להקסים את ביתו של בעל החנות (שבינתיים גילה ששמה היה מרי). זה היה חשוב להמשך מועמדותו לתפקיד.
ולבסוף זה קרה. מנהל החנות ניגש אליו ואמר לו, "שלום, רמוס. אני יודע שהייתי מעט לא מנומס בפעם האחרונה בה התראינו - אני מתנצל על זה. תן לי להציג את עצמי. אני רוג'ר, העסק הזה היה שייך לסבי. קיבלתי אותו בירושה," הוא הסביר. "אתה בטח תוהה למה אני מספר לך את כל זה. כשאמרתי לך ולמועמד השני לבוא בכל יום לחנות, בחנתי את הסבלנות וההתמדה שלכם. המתמודד השני הפסיק להגיע בשלב כל שהוא – הוא מגיע רק מידי פעם לשאול מה התחדש בנוגע לתפקיד. אבל גם אז הוא לא נשאר הרבה זמן, כמוך, לדבר עם ביתי. ובכן, רמוס, אני מצטער על הכל, ומציע שאולי נפתח דף חדש, כי קיבלתי אותך לתפקיד."
רמוס נעמד דום. הוא לא ציפה לזה. הוא קיווה, אבל הוא לא ציפה שמישהו באמת ירצה אותו.
"אתה לא שמח?" שאל לבסוף רוג'ר.

"אני... אני מאוד שמח," הצליח רמוס למלמל מבעד להלם שאפף אותו.

"יופי. תתחיל את העבודה מחר, בשמונה בבוקר. נתראה," אמר רוג'ר. ובנימה זו, הסתובב על עקביו ועלה חזרה לקומה העליונה.

---------

הוא הגיע למחרת לחנות, עדיין לא מפנים. רוג'ר הסביר לו מה צריך להיעשות והסתלק. 
רמוס מתחיל לתקן, בזהירות, לא בטוח האם הוא פועל נכון. הוא עובד לפי שיקול דעתו. יש לו ערמה של ספרים, אותם הוא צריך לסיים לתקן, ואז יוכל ללכת "הביתה". כשהוא סיים את עבודתו לאותו היום הוא הרגיש סיפוק עצום. לתקן ספרים? בדיוק בשבילו.
וככה חלפו ימיו; הוא היה הולך בבוקר לעבודה, כורך את הספרים שוב, מדביק ומיישר, חותך, צובע ומסדר. בסוף כל יום, כשהוא תשוש וייגע, הוא היה חוזר ל"מיטתו" שעל הספסל בגן המשחקים, הולך לישון, מתעורר לבוקר חדש וחוזר חלילה.
הבעיה עם הדירה העיקה עליו. הוא ידע שלא יהיה יכול להמשיך לישון בגן לאורך זמן. הוא החליט לשטוח את ליבו בפני רוג'ר, שבינתיים הפך לאיש סודו.
הם דיברו על זה, ורוג'ר היה המום.

"למה לא אמרת לי קודם?" הוא שאל, "הייתי יכול לסדר לך משהו. בטוח. יש לי קשרים."
"לא רציתי להעמיס עליך," השיב רמוס. "אבל עכשיו אני קצת מיואש. ו... רוג'ר, אני לא רוצה שתשלם במקומי. אולי יש לך רק איזה כורסא או מזרון לישון עליו? אני יכול להניח אותו אפילו בחנות - אם זה לא יפריע לך, כמובן..." הוא סיים במלמול.
"אתה יודע מה? יש לי רעיון," אמר רוג'ר אחרי מחשבה רבה. "בוא אחרי."
רמוס הובל אל חדר צדדי אפלולי, בו עמדה ספה ירוקה נפתחת, חורקנית מעט.
הוא היה מאושר. הוא לא היה יכול לדמיין שזה יקרה לו, גם לא בחלומות הוורודים ביותר שלו. הוא כל כך שמח שהשיג את העבודה הזאת, ובעזרתה גם את המיטה הזאת.
ובאותו לילה רמוס התמוטט על הספה בעייפות, מפריח ענני אבק קטנים, ונרדם לפני שהספיק לספור כבשים.

----------

יום אחד, לאחר שסיים לתקן את הספרים שהוקצבו לו לאותו היום, עלה לחדרו באנחה קלה.
באמצע העבודה תקפו אותו מחשבות. הוא לא הצליח להיפתר מהן, גם לא כשעלה על מיטתו וניסה להירדם.
הוא חשב על סיריוס. סיריוס וג'יימי. הוא ניסה להבין איך סיריוס היא יכול לעשות לקרניים את זה. איך הוא היה יכול לבגוד במישהו שהיה יותר מחבר בשבילו? שאירח אותו בביתו כבן בית?
גלים של כעס החלו לפעפע בו. כעס על סיריוס שמנע מרמוס את חבריו הטובים, על שהרס אותו מבפנים.
הוא התרומם מהמיטה, הולך לשטוף פנים לפני שישתגע. אבל זה היה מאוחר מידי. בהבזק אור בוהק, נשבר האגרטל הסגול שעמד על השולחן הקטן והישן בפינת החדר. 
רמוס תפס את ראשו בידיו, מסתכל על האגרטל בחשש. הוא לא חשב שזה יקרה לו. לא אחרי ששבר את שרביטו.
הוא מיהר בחזרה למיטה, מחליט שיותר טוב שיישאר שם, בטוח מפני זעמו שלו.

----------

למחרת, התחיל רמוס את עבודתו כשעיניו נעצמות מעייפות כל מספר דקות. הלילה הקודם היה סיוט אחד גדול; הוא לא הצליח להירדם עד הבוקר.
הוא חשב אולי לבקש חופשת מחלה, אבל הבין שהוא במילא על תנאי. הוא לא ייתן למנהל סיבה לפטר אותו. הוא המשיך בעבודתו. מתקן, מתקן ומתקן. לא היה לזה סוף.

ראייתו התערפלה באמצע כריכת ספר מחדש. הוא חושב שאם ייקרא קצת, ישתפר מצב רוחו.
הוא בחר ספר שנראה מעניין, ופתח אותו באקראי. הוא קרא, ונדהם, תוהה איך זה יכול לקרות. 
הוא קרא על אבא שמתאבד אחרי שאשתו נהרגת בתאונה, משאיר אחריו שתי בנות שזקוקות לו. הוא חשב לעצמו שהוא לעולם לא היה עושה דבר כזה - לעזוב מישהו שזקוק לך רק בגלל טובתך האישית...
בשארית היום הוא חשב על מה שקרא, והבין פחות ופחות את המעשה האנוכי שעשה האב.
כשהוא הלך לישון, התגלו לפניו ג'יימס וסיריוס, מאחלים לו חלומות נעימים כשעל פניהם חיוכים זדוניים.
אך זה לא לילה טוב. בכלל לא. הוא חלם. חלם על האבא מהסיפור, רק שאת האבא החליפה דמות אחרת, שהייתה דומה לו עצמו באופן מחשיד. את אשתו האהובה החליפו ג'יימס, על פניו מתנוסס חיוך מלגלג, ולילי עם הבעה מודאגת על פניה, ולסיום סיריוס, עם מבט של צער עמוק.
הוא הקיץ בבהלה, לא מבין את פשר החלום המוזר הזה.
הוא חשב, חשב וחשב. לפתע נכנס הארי הקטן למחשבותיו. הארי התינוק, שעכשיו נמצא אצל אחותה המרשעת של לילי. הוא שאל את עצמו מדוע לא הלך אף פעם לראות איך הוא מתאקלם אצל משפחתו החדשה.
ואז תפסה אותו לא מוכן ההבנה שבעצם הוא בדיוק כמו האבא מהסיפור שקרא. במה הוא יותר טוב ממנו? הוא גם הלך בעקבות רצונותיו, והשאיר מאחוריו אנשים שזקוקים לו.
הרי במילא הוא לא הצליח להיפתר מהקסם, וגם לא יצליח. עוד מספר ימים יהיה ירח מלא. ומה אז? האם העובדה שאין לו שרביט תשנה משהו לזאב שבו? הקסם זורם בדמו. אין דבר שהוא יכול לעשות נגד זה.
והוא הבין - הוא הבין איזו טעות עשה. הוא עזב את הארי הפעוט לבדו. הוא עזב את אימו החולה בלי איש שידאג לה. הוא עזב את המסדר כשחבריו היו זקוקים לאיש זאב. איך הוא נתן לזה לקרות?
הוא הסתלק ממקום עבודתו, ממציא תרוץ למרי. הוא תפס את האוטונוס הראשון שהוא הצליח להשיג. הוא הלך לבית הקברות. הוא היה חייב ללכת.
הוא התיישב למרגלות קברו של ג'יימס, מחזיק בידו פרחים שקנה בדרך. הם היו קצת מעוכים, אך הוא לא יכול היה לרענן אותם בלי שרביטו.
הקבר בהק בלובנו, כמעט מסנוור. בדיוק כמו ג'יימס.
רמוס הגיע מסיבה מיוחדת. זה לא היה סתם ביקור של חברים. הוא בא כדי להתנצל על כל השטויות שעשה.
"קרניים, וגם את לילי - אני כל כך מצטער. הייתי אנוכי! לא חשבתי על אף אחד חוץ מעצמי," הוא התייפח. "אני יודע שטעיתי. באתי לתקן זאת."
הוא לא היה צריך להתאמץ לדמיין את תגובותיהם של לילי וג'יימס. הם פשוט צפו מולו, כאילו כל הזמן הזה הם רק חיכו לו...
"לא, רמוס, יקירי. אל תתנצל. העיקר הוא שאתה מבין את הטעות. אנחנו אוהבים אותך, אני וג'יימס, גם עכשיו," לחשה לו לילי בראשו בקול רגוע ואוהב.
"לגמרי, אחי. אני מבין אותך. רק תשמור עליו, טוב?" הוסיף ג'יימס.
"מבטיח," מלמל רמוס, "אני מבטיח שאדאג לו!" צעק לשמיים.

אשמח לת"ב.