חלום ומציאות. מה ההבדל?

אני אוסיף את הפרק הזה, אך ורק בשביל המגיבה היחידה שלי : איילת! ישר כוח!

מסתבר שהגעתי בדיוק בזמן לארוחת הצהריים. משום מה – גוועתי ברעב.
אלבוס עלה לחדר שלו וחזר תוך כמה דקות כשהוא אוחז בד כסוף כלשהו. דברים קסומים או לא – הבד הזה היה אחד הדברים הכי יפים שראיתי בחיי.
"זוהי גלימת היעלמות" הוא אמר לי. סביר להניח שהבעתי דמתה לחמור תוהה בדרך, כי הוא החל להסביר לי ביתר פירוט מה היא עושה, ומה התוכנית שלו.
"הגלימה הזאת מעלימה אותך מעיני אחרים. אני אכסה אותך בגלימה,  ואתה תבוא איתי לארוחת הצהריים. אני אסביר לך איפה אתה, ואתה תסביר לי מה קרה לך, אוקי?" אבל הוא לא חיכה לתשובה, אלא השליך עליי את הגלימה והלך כאילו לא קרה כאן כלום לפני רגע.
סידרתי עליי את הגלימה, הקפדתי שלא יראו לי את כפות הרגליים. נראה לי שגם במקום קסום כזה, רגליים-חסרות-גוף ימשכו מעט תשומת לב.
מיהרתי אחרי חברי החדש.
"בן כמה אתה?" שאלתי.
חמש עשרה וחצי" השיב. חבל. הוא קטן ממני. התנחמתי שלא בהרבה.
"עוד מעט תכיר את שאר המשפחה שלי. את בני-הדודים והאחים שלי, לפחות" הוא מלמל, כי עכשיו הגענו למסדרון הומה אדם. אני מודה שהוא היה נראה דיי מטופש אם היה מדבר לעצמו.
"לכל אחד מהילדים פה יש משפחה בהגרוטס?" שאלתי. אלבוס צחקק.
"זה הוגוורטס. ולא, לרובם אין הרבה קרובי משפחה בגילם. לחלק מהילדים יש אחים גדולים או קטנים שלומדים כאן, אבל לא בני-דודים. אנחנו חבורה דיי מיוחדת..." הוא חייך.
קיוויתי שיש לו אח או בן-דוד שהוא בן שש עשרה ומעלה.
הגענו (אחרי חתיכת מבוך של מסדרונות וכמה אלפי מדרגות) אל שתי דלתות שהייתי יכול להכניס ביניהן את הבית שלי בלי שום בעיות. הדבר שמאחוריהן גרם לי להשתנק מחוסר אוויר.
לא ממש התייחסתי לנרות המרחפים, לתקרה שהייתה כנראה שקופה (אלו עננים שם?) או אפילו לארבעת השולחנות הכי ארוכים שראיתי אי פעם. הגודל הוא זה שהדהים אותי. אולם ענקי, גדול יותר מכל בניין, גורד שחקים או אפילו ספינת תענוגות שיצא לי לראות. היו שם כמה עשרות של חליפות שריון (כולן שלמות!) והכלים על השולחנות היו עשויים זהב טהור. אני לא יודע איך ידעתי את זה. תמיד היה לי כשרון למתכות.

אלבוס הוביל אותנו בין כל התלמידים אל השולחן הקיצוני מימין. היה שם כל כך הרבה אוכל. והכל חם וטרי. ממש הזלתי ריר.
"עדיין לא!" סינן אלבוס לעברי. אלבוס בחר לו מקום על הספסל הארוך והתיישב. הוא סימן לילד אחד שייגש לעברו. הוא סימן גם לי להתקרב.
"הוגו – זה אורי. אורי – זה הוגו. אורי נמצא מתחת לגלימה" הוא הוסיף חרש. עיניו של הילד המכונה הוגו קפצו בשובבות. הוא נראה אפילו יותר קטן מאלבוס.
"אתה כבר יודע מה לעשות.." מלמל אלבוס לילד. הוגו הנהן והלך להכין לי צלחת אוכל. בינתיים, אלבוס סימן לי לשבת על ידו.
"אין לנו הרבה הזדמנויות להשתמש בגלימה, אבל אנחנו מתורגלים למקרה שיום אחד יתעורר הצורך" הוא אמר, מחייך. אולי הגעתי למקום הנכון. משחקי ריגול סטייל המערב הפרוע של ילדים בני חמש עשרה.
איזה חלום גרוע. אפילו אם הוא אמיתי, אני עדיין חולם.
זה לא הגיוני שאני אלך לישון בלילה, ופתאום "פוף!" ואני בבית ספר לקוסמים. אפילו לא חטפו אותי.
עלתה בי השערה שאולי אני חיי בשני יקומים מקבילים. עולם שבו יש לי משפחה, ועולם שבו יש קוסמים בני חמש עשרה.
בחיי שאין לי מושג מה יותר גרוע.

בינתיים, הוגו חזר עם הצלחת הגדושה שלי. אני לא אפרט מה היה בה, אחרת תתחילו לחוש תחושת רעב מגרדת בבטנכם הדואבת, וזאני ארגיש נקיפות מצפון.
אכלתי כמעט במשך שעה, ולא הפסקתי לשאול שאלות על המקום המוזר שנקלעתי אליו בטעות :
"מה אתם לומדים בשיעורים?"
"אתם גם ישנים פה?"
"כל כמה זמן אתם רואים את ההורים שלכם?"
 "איפה נמצא בית הספר הזה בכלל?"

אלבוס צחק למשמע שאלותיי, שכנראה הוכיחו לו סופית שאני לא מרגל של כוחות הרשע, אלא סתם זר תמים ומבולבל.
"אנחנו במדינת אנגליה, בריטניה. ואם אני אתחיל להסביר לך את כל מה שאנחנו לומדים פה, אתה לא תצליח לחזור גם עד שנה הבאה" הוא אמר.
קימטתי את מצחי. לחזור. לא חשבתי על זה בכלל. תכננתי שאני פשוט אתעורר.
"אנחנו צריכים לקחת אותו אל מקגונגל. היא תדע מה לעשות" קבע הוגו.
"מקגונגל תמיד יודעת מה לעשות" שמעתי קול לגלגני מאחוריי והסתובבתי. עמד שם ילד שנראה קצת גדול ממני, אולי בן שבע עשרה בערך.
אלבוס פזל לעברי. הוא כנראה לא החליט אם להציג אותי בפניו (כלומר, לגלות אותי בפניו) או להשאיר אותי בגדר סוד. אני עוד לא החלטתי אם הבחור החדש ראוי להתייחסות.
"מה אתם צריכים מהמנהלת הזקנה שלנו?" הוא שאל והתיישב ליד הוגו.
"לא עניינך" התריס נגדו אלבוס בנחת, אף ששמעתי את הרעד הקל בקולו. נראה שאלבוס לא ממש מחבב את הילד שמולו, אולי אפילו קצת מפחד ממנו, אך מנסה בכל כוחו למנוע ממנו לתפוס חזקה עליו. החלטתי בו ברגע שאני לא אוהב את מר אני-גדול-ושולט.
הילד הגדול חייך בבוז והושיט את ידו לעבר לחמנייה. סתם כדי לעצבן אותו, הושטתי את ידי (המכוסה בגלימה) לעבר הלחמנייה והגעתי אליה לפני ידו המושטת של הגדול. הקפצתי את הלחמנייה למרחק עשרים סנטימטרים מטווח ידו. הבעה נדהמת עלתה על פני הנוכחים, והוא ניסה שוב לתפוס את הלחמנייה. הקפצתי אותה יותר רחוק הפעם.
הבעה של פקפוק מעורב בשעשוע עלה על פניו של אלבוס, שכנראה הבין שללחמנייה אין חיים משלה. הילד הגדול התעצבן : "מה עשיתם ללחמנייה? מי מכשף אותה?!" והוא ניסה תפוס אותה שוב. הפעם הקפצתי את הלחמנייה רוחק יותר ממטר וגם הפלתי עליו את כוס המיץ שלו. אלבוס והוגו פרצו בצחוק. אני התאפקתי לא להצטרף אליהם.
הילד הגדול תקע מבט כועס באלבוס, שמיד התגונן: "בחיי מרלין שאני לא עושה את זה, ג'יימס!" הוא אמר, דמעות של צחק בעיניו. גדולי, שעכשיו גיליתי ששמו ג'יימס, ניסה להושיט את ידו אל פולקע קטן. הפולקע ריחף ממנו כמה סנטימטרים ונחת ברכות על השולחן. שוב. ושוב. ושוב.
כנ"ל לגבי כמה תפוחי אדמה שובבים, קנקן של מיץ כתום מוזר, קערה מלאה אפונים וצלחת פירות. אלבוס והוגו כבר לא היו היחידים שצחקו. רוב מי שישב ברדיוס של עשרה מטרים מכל כיוון של ג'יימס צפה בו בשעשוע, שעה שהוא מנסה לתפוס משהו לאכול. לבסוף ג'יימס פלט קריאת זעם.
"אם מי שעושה את זה לא מפסיק, אני נשבע בחיי שאני אגלה מי זה והוא יחטוף כהוגן! ואני מתכוון לדו קרב! נראה מי הגבר, שיקום!" הוא צעק. כל מי שצחק השתתק והשפיל את מבטו. כנראה שלג'יימס הזה יש מוניטין לא רע בכלל.
"אף אחד, הא?" הוא שאל בשקט, וסקר את עיני הנוכחים סביבו. "אוקיי. עד מחר בבוקר כבר תדעו מי זה". ובזאת הוא קם מהשולחן, חטף בידו כמה פירות ויצא מהאולם. השקט שהשתרר מסביב הפך לכמות נכבדת של מלמולים נרגשים מכל רחבי האולם.
"זה היה קורע מצחוק!" אמר אלבוס ודחף לי מרפק בצלע. לא יכולתי יותר, ופרצתי בצחוק משחרר. הרבה צחקו איתי, אפילו כשלא ידעו מי עורר את הצחוק.
מחיתי דמעות מעיני, ואני ואלבוס יצאנו מהאולם הגדול, כשהוגו מאחורינו. מצאנו כיתה ריקה, ואני פשטתי את הגלימה. אלבוס הציג אותי לפני הוגו בפעם השנייה ואנחנו לחצנו ידיים. כשאלבוס סיפר להוגו מה קרה מאז שפגש אותי, הוא עצר את אלבוס באמצע ההסבר ושאל אותי : "למה אתה חושב שאתה חולם?"

"כי הלכתי לישון במיטה שלי, ו-הופ! מצאתי את עצמי במקום המאובק הזה. אתה לא היית חושב שאתה חולם אם היית מופיע בבית שלי אחרי שהלכת לישון?" שאלתי אותו. הוגו משך בכתפיו ושתק.

"אנחנו צריכים ללכת למקגונגל. היא בטח נתקלה במישהו כמוך בעבר. אבא שלי סיפר לי שהיא הייתה סגנית מנהלת כשהוא עצמו היה תלמיד. היא צריכה להיות בת שבעים ומשהו היום.." אמר אלבוס.
"אמרתי לאבא שלי שהיא אישה מפחידה עם פה קפוץ, פקעת שיער וקמטים, והוא אמר לי שככה הוא היה מתאר אותה בדיוק, לפני עשרים שנה בערך" צחק הוגו. אלבוס צחק איתו וזיק מוזר עלה בעיניו.
"אבל לפני שאנחנו הולכים למנהלת, אני רוצה לבדוק משהו..." הוא אמר, ומדד אותי בעיניו מלמטה למעלה. הרמתי גבה בשאלה. אלבוס לא אמר כלום, אבל במקום זאת הוא חיטט בכיסים הרבים שבגלימתו והוציא מתוך אחד מהם מקל עץ ארוך. שרביט קסמים.
חבל שאין לי מגבעת. אולי הוא היה מבקש ממני להוציא ממנה ארנבת.
"יש דרך אחת לגלות אם אתה מוגל!" הוא אמר. גבתי התרוממה גבוהה יותר ויותר.
"אני רוצה שתעשה את הדברים הבאים" אמר, והראה לי תנועה מסוימת. אחר, הוא הוציא מכיס בגלימתו עט-נוצה ושם אותו על שולחן.
"המילים הן : "וינגארדיום לביוסה" " הוא אמר, והחווה שוב בידו את התנועה המשונה. "אתה צריך להגיד אותן ולנופף בשרביט בתנועות שאמרתי לך. תכוון על הנוצה. תתרכז. אני רוצה לראות מה יקרה!"

התרכזתי. ראיתי רק את הנוצה. הקצה שלה היה מוכתם בדיו. דקלמתי את המילים המשונות ועשיתי את התנועה. סוויש ופליק!
"וינגארדיום לביוסה!"

אם קודם חשבתי שזה חלום, עכשיו הייתי בטוח בזה בכל מאת האחוזים. עט הנוצה התרומם באוויר. יכולתי לשלוט במעופו, בכיוון, בגובה. ההרגשה הייתה נפלאה. כאילו גיליתי שיש לי אצבע שישית או עוד רגל, שאני יכול לגלות בה כל כך הרבה שימושים חדשים. חייכתי. גם אלבוס.
"ידעתי!" הוא קפץ באוויר. "אתה לא מוגל!"
הוגו רק עמד ובהה בי. אלבוס הביט בו ושמחתו דעכה. "כל זה אומר שמשהו איתך ממש לא בסדר. עכשיו כבר אי אפשר לדחות את ההליכה למנהלת!"

הפרק הקודם		הפרק הבא