נדמה כאילו דבר לא השתנה

אני יודע שקטניס לא רוצה ילדים, אבל לא יכולתי שלא לשאול אותה שוב ושוב עד שכעסה עליי. למה היא מנסה לשנות את דעתי? עשינו את זה לפני, אבל היא תמיד דואגת לכך שלא תוכל להכנס להריון. למה היא חייבת לענות אותי? 
בעודי מהרהר קטניס נכנסת מדלת הכניסה של הבית ונותנת לי נשיקה מהירה על השפתיים.
"היי מתוקה. איך היה הציד?" אני שואל כשהיא לוקחת את התיק מעליה. 
"בסדר, אני מניחה. הצלחתי לצוד תרנגול הודו. לא היה הרבה היום" קמט על פניה הצביעו על כך שמצב רוחה החמיר באופן ברור על ידי זה. היא מביאה לנו בשר, ואילו אני מביא לנו לחם ועוגות. 
"זה מספיק טוב" אני מחייך וממשיך. "עדיין יש לנו מעט אוכל מהלילה הקודם" בכנות אני עדיין חשבתי על איך הילדים שלנו יהו העתק מושלם של קטניס. עד כמה יפים הם עיניה וחיוכה. ידעתי שאני לא צריך ללחוץ, אבל החלטתי בכל מקרה. אחרי ארוחת הערב. 

אני שטפתי את הכלים בעוד קטניס התחילה לקרוא את הספר שאני והיא עשינו עם כל האנשים שאיבדנו ואנו עדיין מתגעגעים. הידים שלי עדיין היו רטובות מנקיון הכלים; אבל עשיתי את דרכי אליה ולאט לאט לקחתי את הספר מידייה והתישבתי בכיסא מולה. "משהו לא בסדר?" היא שואלת אותי. 
"טוב, סוג של" זזתי באי נוחות בכיסא שלי. בשביל מה אני עושה את זה? ידעתי מה היא עלולה להגיד. ידעתי שהיא תהיה נסערת כמו תמיד. 
"זה שוב על התינוק?" היא קמה ממקומה, ניגשה לשבת על הברכיים שלי.
"א-א-אני יודע שאתה לא רוצה, אבל-" היא קטעה אותי לפני שהספקתי לסיים.
"פיטה" היא אמרה בשקט. קולה מנחם כמעט. "אתה יודע למה אני צריכה להגיד לא."
"קטניס, את לא צריכה. המשחקים נגמרו"
"נכשלתי". היא כבשה את פניה לתוך החזה שלי וזה היה כשהתחלתי להרגיש את דמעותיה מרטיבות את חולצתי.
"במה נכשלת?"
"לא הצלחתי להציל את פרים. לא הצלחתי להציל את רו. הבטחתי להגן עליהן, אבל איכזבתי אותן. שניהן מתות פיטה! מתות! שניהן מתו לנגד עיניי, ואני לא עשיתי דבר כדי לעזור להן." עכשיו הדמעות זלגו על פניה. 
בעודי מלטף את שערה, עניתי, "מתוקה, את לא יכולת לעזור להן. ניסית, וזה מה שחשוב. את שרת לרו, ואת הבאת לפרים את החיים הכי טובים שיכלה לקבל אי פעם. אני יודע שמעולם לא אמרתי את זה אבל רציתי שתשארי בחיים במשחקים כי מי היה דואג לאחותך? היא משמעות העולם בשבילך. אני יודע איך הייתי מרגיש אם הייתי מאבד את אחד מאחיי הגדולים. לא יכולתי לתת לזה לקרות לה, לפרים"
"ניסית להקריב את חייך למען אחותי הקטנה למרות שאתה אפילו לא מכיר אותה?" היא מרימה את ראשה ומביטה אל תוך עיני.
"למרות שלא הכרתי אותה אהבתי אותה בגלל שאת אהבת אותה" מה שהיא עשתה אחר כך הפתיע אותי. היא הרימה את ראשה ונשיקה אותי בחוזקה. נדהמתי מהתגובה שלה, אבל התכוונתי להגיב באדיבות. ידה גלשה אל שערי ורגליה נכרכו סביבי. הרמתי אותה והתחלתי ללכת אל חדר השינה. 
ברגע שהגעתי לחדר השינה היא התנתקה ממני וקפצה מטה. מופתע תפסתי את מותניה מושך אותה פנימה, היא התרחקה מאחיזתי והסתכלה בעיניי. "אני הולכת להתקלח" היא נושקת לי קלות על השפתיים ונכנסת לחדר האמבטיה. 
פשוט עמדתי שם. מה בדיוק קרה עכשיו? אני עדיין עומד שם המום שומע את המים מהמקלחת זורמים. הייתי צריך לקבל את העובדה שהיא לא רצתה ילדים ופשוט לוותר על זה. 
אבל... אולי אני לא צריך, הרי היא לא כעסה עליי. היא הייתה בסדר עם זה. 
אני מניח שאני פשוט צריך לנסות שוב.