הסיפור של ג'ורג' ואנג'לינה

המלחמה נגמרה.

אנשים ישבו ברחבי הוגוורטס, במדשאות הפתוחות, בין כותלי בית הספר, שוחחו ביניהם. חלקם צחקו, בהקלה. האווירה הייתה קלילה. זהו, המלחמה נגמרה. הכול נגמר. אין יותר וולדמורט. אין יותר אוכלי מוות. אין יותר רצחים לשווא. אבל השמחה הייתה מהולה בעצב. אנשים שבכו על קרוביהם שנהרגו, שהתרוצצו בין פצועים. דם היה בכל מקום, כזכר למה שהתרחש לפני שעות אחדות. מעל גופתו של אחיו התאום, התייפח ג'ורג' וויזלי. הוא לא האמין שבבת אחת החצי השני שלו איננו. דומם. המילה תאום איננה הלמה את מקומו של פרד בחייו של ג'ורג'. הוא היה נפש תאומה, רע אהוב, חצי שני. מולי וארתור התרוצצו בין אנשים, בניסיון לעזור לפצועים. רון נעלם מטווח הראייה של ג'ורג', כנראה הוא נמצא עם הארי. ג'יני ופרסי ישבו אחד ליד השני, משוחחים, מנחמים אחד את השני. ג'ורג' לא האמין שהעולם עצמו המשיך להתקיים, בעוד עולמו שלו סגר וסגר עליו, כמאיים לשקוע. מי הוא, בלי פרד? ג'ורג' שמע לפתע קול חנוק שקטע את מחשבותיו. "הוא מת?" שאלה אנג'לינה ג'ונסון. עיניה היו ספוגות בדמעות, ושיערה פרוע. ג'ורג' הנהן. הוא לא היה מסוגל לומר את המילים האלו בעצמו. זה הרגיש כאילו אם הוא יאמר את זה בקול, זה באמת יהיה אמיתי. ואפילו הוא לא יוכל להתכחש לזה. אנג'לינה כרעה ליד פרד, והסיתה את שיערו מפניו. היא השתנקה לפתע והסיטה את מבטה ממנו, כאילו היא לא מסוגלת לצפות בזה יותר. "אנג'לינה?" שאל ג'ורג' בהיסוס. "מה?" שאלה בקול רועד והסתכלה על ג'ורג'. "אהבת אותו, נכון?". אנג'לינה השפילה את מבטה והרכינה את ראשה. "אני עד כדי כך שקופה?" שאלה בין מסך הדמעות על פניה. הוא חייך אליה, חיוך ראשון מזה שעות רבות.  

~

ג'ורג' וויזלי נפרד מאמו בנשיקה חפוזה ובהבטחה לכתוב כל שבוע. "ואל תשכח ללבוש סוודר!" צעקה מולי וויזלי לגבו שהתרחק משם. "נו, בוא כבר!" צעק פרד.  ג'ורג' עלה במהירות לרכבת, שכעבור שתי שניות כבר התחילה לנסוע לכיוון הוגרווטס. "בוא, נלך למצוא מקום טוב" אמר פרד והתחיל ללכת לאורך מסדרון הרכבת הארוך. "אולי נשב ליד פרסי?" הציע ג'ורג'. פרד פלט נחירת צחוק. "נראה לך שתלמידי שנה שלישית ייתנו לנו לשבת לידם?". בטון הזה של פרד, הרעיון באמת נראה מגוחך. ג'ורג' הביט סביבו, מסתכל על התלמידים שישבו בתאים שלהם, מוקפים בחבריהם. פרד וג'ורג' לא הכירו אף אחד. לפתע, ג'ורג' הרגיש מכה חזקה במצחו. הוא הרגיש כוכבים מסתחררים סביב ראשו, ושלח מבט כדי לראות מאין הגיעה המכה. "אוי, סליחה, סליחה!" שמע קול וראה מולו את הילדה היפה ביותר שראה ויראה בחייו. היא הייתה כהת עור עם שיער שחור כלילה ארוך וחלק, ועיני שוקולד עמוקות. "כל כך סליחה, לא הסתכלתי לאן אני הולכת!" צייצה בקול דק הילדה. "זה בסדר..." מילמל ג'ורג', בביישנות שלא הייתה אופיינית לבני וויזלי. "אני אנג'לינה, דרך אגב" אמרה בביישנות. "ג'ורג'" אמר ג'ורג' והסמיק עד שורשי שיערו הלוהט. "ואני מגדל יונים, זוג יונים שכמותכם" אמר פרד וגלגל את עיניו. אנג'לינה הביטה בפרד וחיוך התפשט על פניה.

~

ג'ורג' וויזלי ואנג'לינה ג'ונסון הלכו ברחבי מדשאות הוגרווטס, משוחחים. הגופות כבר נלקחו משטחי הוגרווטס, והפצועים הובלו לבתי החולים. הוגרווטס הייתה כמעט נטושה. ג'ורג' עדיין התקשה להאמין שהמקום שהיווה לו כבית כשבע שנים תמימות, הפך בלילה אחד לזירת דמים. "אז מה תעשה עכשיו, כשהמלחמה נגמרה?" שאלה אנג'לינה. ג'ורג' משך בכתפיו. "אני עדיין לא יודע. אני מניח שאמשיך עם החנות. בשביל פרד. הוא לא היה רוצה שאפסיק לאחר מותו" אמר ג'ורג'. "אני אעזור לך כמה שאוכל" אמרה לפתע אנג'לינה בלהט פתאומי. ג'ורג' הביט בה, מופתע. "באמת?" שאל. היא הנהנה. "בשביל פרד". ג'ורג' הרגיש כאילו מישהו דקר אותו בסכין, ישר במרכז ליבו. הכאב היה פחות גרוע אם אנג'לינה הייתה סוטרת לו. הוא הנהן בכובד ראש. "תודה" אמר בקול אטום. אנג'לינה שלחה אליו מבט. "ג'ורג'?" שאלה לפתע. הוא הסתכל אליה. "אני רוצה לעזור גם לתכנן את ההלוויה. כמה שאוכל" אמרה. "תודה, אנג'לינה" אמר ג'ורג' והתאמץ להסתיר ממנה את הדמעות שהחלו להצטבר בעיניו.

הלוויתו של פרד וויזלי התקיימה בצהריי היום שלמחרת. לאחריה עמדה להתרחש הלוויתם של רמוס וטונקס. 'מהלוויה להלוויה' חשב לעצמו ג'ורג'. ככה זה עומד להיות בזמן הקרוב? כל כך הרבה אנשים שהכירו מתו שג'ורג' כבר הפסיק לספור. מולי וויזלי סיימה את ההספד  שקראה בהלוויתו של פרד, וירדה מהבמה, מחניקה את הבכי שלה במטפחת שאחזה בידה. התייפחות נשמעו מכל עבר, וג'ורג' ידע שהגיע תורו לשאת את ההספד שלו. הוא נבחר כנציג שייקרא את דבריו על פרד מכל ששת האחים הנותרים. הוא עמל על הספדו בכל הלילה שעבר, אך תהה אם ההספד מתאר שמינית מרגשותיו. הוא מעולם לא הצטיין במילים, והוא תהה אם מישהו בכלל מסוגל לתאר במילים את מה שהרגיש. הוא קרא את ההספד בקול אטום וחלול, ובכל זאת נשמעו יפחות קורעות לב, במיוחד מכיוון מולי וויזלי. הוא סיים אותו וירד מהבמה, לא מעיף מבט לאחור. הוא הבחין שבקהל יושבת אנג'לינה. מדהים שאפילו היום, בזמן שכזה, היא הצליחה לגרום ללבו להחסיר פעימה.

ג'ורג' נשאר בבית הקברות עוד הרבה אחרי ההלוויה של רמוס וטונקס. הוא חזר לקברו של פרד, שהיה כבר במעמקי האדמה, מתחת למצבתו. הוא התיישב בסמוך לקבר וטמן את ראשו בכפות ידיו. הוא הרשה לעצמו לבכות בפעם הראשונה מאז שבכה מעל גופתו של אחיו בהוגרווטס. הוא הכריח את עצמו להיראות חזק, בשביל אימו, אביו, אחותו והאחים שלו. אבל עכשיו כשהיה כאן לבדו, הוא התפרק ליד קברו של פרד. בוכה וצועק ומקלל את העולם הארור שלקח את החצי שלו. הוא היה בטוח שהוא לגמרי לבדו עד ששמע את קולה הרך מעליו. "'ג'ורג'?". אנג'לינה ג'ונסון עמדו לידו והביטה בו במבט שאי אפשר לפרשו אלא כרחמים. הוא לא יכל לסבול אותה מסתכלת עליו כך. הוא רצה לצרוח עליה שתלך, אבל מצד שני לא היה אדם שרצה יותר ממנו שתישאר. היא התיישבה לצידו ולהפתעתו הניחה את ראשה על כתפו והחלה לבכות חרישית. הוא ליטף את שיערה ונשק לדמעותיה והרגיע אותה במילות נחמה שהיו אמורים בכלל לצאת ממנה אליו. לפני שהלכה משם היא נשקה לג'ורג' על שפתיו והסתלקה משם מבלי לומר מילה.

ג'ורג' לא יודע, ובעצם גם לא אנג'לינה ואף אחד אחר, מה משך אותם אחד אל השני בפתאומיות כזאת. הם היו ידידים טובים בהוגרווטס, אך לעולם לא משהו יותר מזה. אף אחד לא ידע שג'ורג' מאוהב נואשות באנג'לינה מהיום שראה אותה. אף אחד לא ידע שהיא מאוהבת בפרד נואשות מהיום שראתה אותו. אבל הם מצאו אחד אצל השני מקלט. אנג'לינה נהגה להעמיד פנים שג'ורג' הוא פרד. ג'ורג' נהג להעמיד פנים שהוא לא יודע שהיא עושה את זה. אחרי חצי שנה הם עברו לגור ביחד בדירה קטנה בלונדון, כדי שג'ורג' יוכל להמשיך את חנות התעלולים והטריקים בסימטת דיאגון שפתח עם פרד. אנג'לינה הפכה לשותפה החדשה לעסק של ג'ורג' במקומו של פרד. העיסוק התמידי בחנות הסיח את דעתם, השכיח מהם את מה שרצו לשכוח. פרץ של שמחות פקד את משפחתו של ג'ורג'. ביל ופלר הולידו תינוקת יפהיפייה, וכמעט מיד אחרי לידתה החתנו הרמיוני ורון, ואחריהם הארי וג'יני. אושר היה זרוע בכול מקום, מתנה יקרת ערך מאין כמוה. ג'ורג' ידע שעכשיו או לעולם לא. אף פעם לא תהיה הזדמנות טובה מזו לעשות את זה.

בערב אחד, לאחר שקיעה מרהיבה, כשהשמיים היו חשוכים כמצנפת שחורה וכוכבים היו זרועים בהם כמו גרגרי חול על שפת הים, צעדו ברחובות לונדון שני צעירים, קורנים אושר ומשולבי ידיים. ג'ורג' ואנג'לינה הגיעו לדירתם הקטנה בלונדון בשעת חצות. "חכי" עצר אותה ג'ורג' לפני שפנתה להיכנס לבניין. "יש משהו שרציתי לעשות כבר הרבה מאוד זמן, ואני חושב שזה המקום והזמן המושלמים לעשות את זה" אמר ג'ורג' וכרע בפניה ברך. לרגע נסוכה על פניה של אנג'לינה הבעת בלבול, ואז הבעת הלם והבנה כשראתה את ג'ורג' מוציא קופסת קטיפה זעירה מכיס מכנסו. הוא בקושי הסכים לשאול אם אנג'לינה תסכים להינשא לו והיא כבר קפצה עליו בצעקות "כן! ברור שכן!" ובאותו רגע ג'ורג' הרגיש כאדם המאושר והבר מזל ביותר בעולם.

~

היו להם זמנים יפים. זמנים יפים באמת, כואבים בשלמותם. זמנים שבהם הם היו הולכים לעשות פיקניקים בפארק ומסתכלים על השמש השוקעת, זמנים שבהם היו רצים ברחובות לונדון וצוחקים בלי שום סיבה כמו ילדים בני שלוש עשרה, או סתם שהיו מתכרבלים אחד לצד השני ביום חורף קר במיוחד. השנה הראשונה של הנישואים שלהם הייתה המאושרת ביותר. הצעד הבא היה רק להקים משפחה. אנג'לינה נכנסה להיריון ביום הנישואים הראשון שלהם. אחרי חצי שנה הם כבר ידעו- זה יהיה בן. כשהארי וג'יני ביקרו אותם, שאלה ג'יני: "כבר החלטתם על שם?". ג'ורג' ואנג'לינה מעולם לא התייעצו מקודם זה עם זה על שם לבנם העתידי, הנושא לא עלה עדיין בדעתם. אך בכל זאת, ברגע ששאלה ג'יני את השאלה והנושא צץ בפעם הראשונה במוחם, ענו לה מיד שניהם "פרד" בלי ההיסוסה קל שבקלים.

פרד וויזלי נולד ביום אביבי של אפריל, בשעת בוקר מוקדמת. התינוק היה שחום עור, לא כהה כמו אנג'לינה אך גם לא בהיר כמו ג'ורג', בעל פלומת שיער שחורה. עיניו היו כצבע העיניים של ג'ורג', חומות-ירוקות ובהירות. העיניים של פרד. אנג'לינה החזיקה את בנה  בשתי ידיים רועדות והביטה בו כמו שמביט עיוור שרואה בפעם הראשונה את השמש. כאילו לא החזיקה תינוק, אלא אוצר בלום. "פרד וויזלי" היא מלמלה לבנה הקטן שבקושי הצליח לפתוח את עיניו. נראה היה בהתחלה שפרד מביא אור לבית, אפילו יותר ממה שהיה בו מקודם. למרות הבכי הבלתי פוסק והטיפול המתמיד בתינוק, ההורים הגאים היו מאושרים מאי פעם. אבל אז התחילו המריבות. ג'ורג' לא יודע איך, אבל הם התחילו לריב ומאז נדמה שלעולם לא הפסיקו. זה התחיל בריבים על הטיפול בפרד ועבר לכל דבר שהצליחו לעלות בדעתם שיש סיבה אמיתית לריב עליו. הריבים הפכו לרציניים יותר ויותר, מלאים בצעקות ודברים שהוטחו באוויר כחסרי משמעות אם כי משמעותם הייתה אדירה.

בסוף כל יום היו ג'ורג' ואנג'לינה שוכבים במיטתם ומאזינים לדממה עד שזאת הייתה נקטעת כשפרד היה מתחיל לבכות. נראה היה שהנישואים שלהם התפוררו בין אצבעותיהם. ג'ורג' התחיל לפקוד את הקבר של פרד לעיתים קרובות יותר. הוא היה נמצא שם על בסיס שבועי, ולאחר מכן על בסיס יומי. הוא היה מספר לו על התינוק ועל אנג'לינה. "אני יודע שזה נשמע מטורף, פרד" הוא היה אומר למצבה של פרד שהוצבה מעל קברו. "אבל אני חושב שאנג'לינה עדיין אוהבת אותך. אני שומע אותה ממלמלת את השם שלך בשנתה, ומעמידה פנים שאתה האבא של התינוק שלנו לפעמים, אחרי אחד מהריבים המטורפים שלנו. אני לא יודע מה לחשוב, פרד" היה אומר ג'ורג' בייאוש.

ג'ורג' עזב את חנות הטריקים והתעלולים שלו. הוא מכר את המקום לאחד שרצה לפתוח שם מספרה לקוסמים, והלך לחפש משרה במשרד הקסמים. הוא מצא לבסוף משרה במחלקה למוגלגים, משרה שהייתה שייכת בעבר לאביו, ארתור וויזלי, שפרש לפנסיה לפני מספר שנים. הוא היה עובד שעות ארוכות וחוזר מהעבודה מותש, ומתמוטט על הספה חסר כוחות. הריבים בינו לבין אנג'לינה התחלפו בשתיקות ארוכות. לפעמים הם היו שותקים כל כך הרבה זמן שג'ורג' היה שואל אותה שאלות סתמיות רק כדי לשמוע את קולה. ערב אחד, בעודם יושבים במיטתם וכל אחד עסוק בענייניו, העלה ג'ורג' נושא שהציק לו מזמן. "אולי נצרף לפרד עוד אח, אנג'לינה?" אמר ג'ורג' בזהירות. היא הביטה בו בחשדנות. "עוד אח?" חזרה על דבריו. "אני חושב שהוא צריך את זה. הוא יהיה בן ארבע באביב הקרוב. הוא צריך שותף למשחקים. לך בעצמך היו שני אחים ואחות, ולי שישה אחים. הוא צריך אח או אחות, אנג'לינה" אמר פרד.

לאחר שנה יצאו מבית החולים פרד ואנג'לינה, אוחזים בביתם החדשה, רוקסן וויזלי. נראה שהם התעלו מעצמם על כל התקופה האחרונה מאז לידתה של רוקסן. הם חזרו להיות מה שהיו פעם, זוג נשוי ואוהב. רוקסן שינתה את האווירה בבית, ופרד ואנג'לינה הרגישו שוב פעם כבני עשרים שמאוהבים אחד בשני מעל הראש. אך גם קסמה של רוקסן לא החזיק זמן רב. כמעט שנה אחרי היוולדה, הריבים חזרו בהדרגה. אנג'לינה הייתה בוכה ללא הרף וג'ורג' היה צועק ומטיח חפצים בקיר. הריבים התעצמו אפילו יותר ממה שהיו לפני תקופתה של רוקסן. פרד כבר היה בן שש. הוא אמנם היה צעיר בגילו, אך כבר מספיק מבוגר כדי להבין, לפחות חלקית, את המתרחש. הוא היה מתגנב לחדרה של אחותו בשעת הלילה כשהוריו היו רבים וסותם את אוזניה עם כפות ידיו כדי שלא תשמע את צעקותיהם, הבכי, והחפצים שהוטחו ונשברו לרסיסים, כמו ליבם של כל בני הבית.

רוקסן חלתה בדלקת ריאות חמורה כשהייתה בת שנה וחצי. היא הובלה לבית החולים יחד עם אמה המודאגת בעוד ג'ורג' נשאר בבית, מחובתו להשגיח על פרד. "אני יודע למה היא חולה" שמע לפתע ג'ורג' קול מקצה החדר. הוא הביט בבנו, שבאביב הקרוב ימלאו לו שבע שנים, בזמן שהתקרב אליו. "למה, חמוד?" שאל ג'ורג'. "בגלל הריבים שלכם. היא בוכה כל כך הרבה שהיא כבר חולה. היא מפחדת מהצעקות שלך ומהבכי של אמא וזה גורם לה להיות חולה, אבא" אמר פרד. עיניו של ג'ורג' התמלאו דמעות. "אתה באמת חושב ככה?" שאל ג'ורג'. פרד הנהן ברצינות ואז הסתלק לחדרו. הריבים התעצמו יותר מאי פעם, והיו חמורים כל כך שג'ורג' ואנג'לינה נאלצו לאטום לפעמים את חדרם מקול כדי שילדיהם לא יישמעו את הצעקות. לרוקסן כבר מלאו שנתיים ולפרד שבע. הם ישבו מכורבלים בחדרם בעוד הם שומעים את קולות הוריהם הרבים. פרד מעולם לא הקשיב למה שאמרו. הוא פחד ממשמעות המילים שצעקו עוד יותר מהצעקות עצמן.

"אתה לא עושה כלום בבית הזה! שום דבר! אתה נמצא כל היום בעבודה ונותן לי לקחת על עצמי את כל הטיפול בילדים בלי שאתה נוקף אפילו אצבע בבית הזה!! אני בספק אם הבת שלך בכלל זוכרת אותך!" צעקה אנג'לינה. "חשבת על זה שבלי העבודה שלי לא הייתה פרנסה בבית הזה! היינו גרים בבור ולא היינו יכולים להרשות לילדים שלנו רבע ממה שאנחנו מרשים לעצמנו לתת להם היום!! זה לא אני שקובע את שעות העבודה שלי!!" צעק ג'ורג'. "אבל אתה כן יכול-!" צעקתה של אנג'לינה נקטעה בצעקה אחרת. "די!!". בחדר עמד פרד וויזלי הקטן, בפיג'מה ואוחז בשמיכה שלו. "די לריב!! רוקסן שוב פעם התחילה לבכות בגללכם ועכשיו היא גם משתעלת! היא תהיה שוב חולה בגללכם! תפסיקו לריב!" צעק פרד במחאה. דמעות ביצבצו מזוויות עיניו.

"אני יודע למה אנחנו רבים כל הזמן " אמר ג'ורג' לפתע. זה היה כמעט חודש אחרי ריבם האחרון שנקטע על ידי פרד וויזלי הקטן. מאז שתיקה הייתה הדבר היחיד ששמר ששניהם לא התפרצו בצעקות זעם האחד על השני. "למה?" שאלה אנג'לינה. היא הביטה בחלון ששיקף לה שמיים שחורים שהרגישו כמו הלב שלה שמתפורר. "בגלל פרד" אמר פתאום. אנג'לינה קפאה. "הבן שלנו?" היא שאלה אף שידעה שלא אליו התכוון ג'ורג'. "לא, לא הבן שלנו, פרד, אחי" אמר ג'ורג'. אנג'לינה הסיטה את מבטה. כבר שנים ששמו של פרד בהקשר של אחיו התאום של ג'ורג' ולא בנם, עלה כנושא שיחה. "ואת יודעת למה אני חושב ככה?" ג'ורג' לא חיכה לתשובתה. "כי אף פעם לא התחתנת איתי מהסיבה הנכונה. את אהבת את פרד, אנג'לינה. לא אהבת אותי. אני שומע אותך עדיין לוחשת את שמו כשאת ישנה ואני יודע שלפעמים את מנסה לדמיין שאני הוא. אבל אני לא פרד, ולא משנה כמה אני דומה לו מכל הבחינות, אני לעולם לא יהיה הוא" אמר ג'ורג'. אנג'לינה החלה לדמוע. "תמיד אהבתי אותך, אנג'לינה. מהיום שראיתי אותך על הרכבת להוגרווטס שהיינו בני אחת עשרה אני מאוהב בך. ואני עדיין אוהב אותך, ולא משנה מה אני אומר את יודעת את זה, נכון?" הוא אמר וחיבק אותה בחוזקה. כבר שנים שלא היה ביניהם חיבוק כזה.

~

למחרת היה יום הולדתו של הארי. ג'ורג', אנג'לינה, פרד ורוקסן התייצבו בשעה עשר בבוקר בביתם של הארי וג'יני. "מזל טוב!!" קראו אנג'לינה וג'ורג' שכשהארי פתח להם את הדלת ומיד הסתערו עליו בחיבוקים. הארי מיהר לחבק את האחיינים הנרגשים כשג'יני עטפה את אנג'לינה בחיבוק גדול. ג'ורג' נכנס פנימה לבית המוכר, ועבר דרכו לחצר, שבה היו שולחנות עמוסים באוכל טוב, בלונים בשלל צבעים, ובעיקר ילדים מתרוצצים מפה לשם, וצחוקם המתגלגל הידהד לכל עבר. החגיגה הייתה מאושרת והשכיחה מג'ורג' וגם מאנג'לינה את צרותיהם. אחרי שכולם אכלו פרוסה נוספת של העוגה, והילדים עייפו ממשחק המחבואים האלף שלהם ושכבו כולם על הדשא, הביט ג'ורג' באישתו ששוחחה עם הרמיוני וג'יני. באותו רגע, ולמרות כל מה שעבר עליהם, הוא אינו יכול היה להסתיר את ליבו שהחסיר פעימה כשהביט בה. והוא ידע שתמיד יאהב אותה.

"אנג'י" אמר לה בפתאומיות. שנים כבר לא השתמש בכינוי הזה. היא הביטה בו מופתעת. אני יכול לדבר איתך לרגע בצד, בתוך הבית? היא הביטה בו בבלבול אך הינהנה. "כבר אחזור" אמרה לג'יני והארי והלכה בעקבותיו. "מה?" שאלה כששניהם נכנסו לבית אך ג'ורג' מיד נישק אותה. הוא דיבר מהר ובלי לחשוב. "אנחנו חיים יחד כמעט תשע שנים, את מכירה אותי טוב יותר מכול אדם אחר בעולם,ואני אוהב אותך יותר מכול אדם אחר בעולם. אני יודע שאהבת את פרד, ואת עדיין אוהבת אותו. גם אני. אני אף פעם לא יפסיק לאהב אותו ולהתגעגע אליו. אבל אני יודע שאנחנו צריכים גם לשים אותו מאחורינו. הוא לא היה רוצה שנריב ככה כל הזמן, שנפגע בילדים שלנו בלי שנשים לב. נמאס לי מהמתחים בינינו ומהשתיקות והמריבות והצעקות, ונמאס לי שאנחנו כל הזמן פוגעים אחד בשני כי אני אוהב אותך אנג'לינה בדיוק כמו שאהבתי את הילדה היפהיפייה שאהבתי בגיל אחת עשרה. ולא משנה כמה נריב הלב שלי תמיד יחסיר פעימה שאני אראה אותך" אמר ג'ורג'. אנג'לינה הביטה בו בעיניים קרועות ונישקה אותו בחוזקה. "אוי ג'ורג'י... אני אוהבת אותך כל כך" אמרה שלא מצאה מה לומר. ואחרי זה יצאו שניהם לחצר והביטו בילדיהם שהיו שרועים על הדשא. הם הביטו במשפחתם, צוחקת עליזה ומאושרת, וידעו שלא משנה מה, הם תמיד יהיו ביחד. הם תמיד יהיו ההורים של הילדים שלהם ואף פעם לא ייפרדו. ג'ורג' נשק ללחיה של אנג'לינה וכאילו זה מה שהתכוונו לעשות כל חייהם- הם ניגשו לילדים שלהם וחיבקו אותם כל כך חזק שזה כאב.

~

פרד וויזלי ישב על ענן רך כצמר גפן והביט מלמעלה על משפחתו. הוא חייך שחשב על איך אחיו התאום יגיב כשהוא יספר לו על כל התעלולים שכבר הספיק לעולל, אפילו פה למעלה•