על הזמן

לפעמים היא לא בטוחה, אם הזמן עובר עליה, או שהיא עוברת על פני הזמן.
לא, היא לא מרגישה כמו גרגר זעיר במרחב. קשה להרגיש כמו גרגר קטן עם כל כך הרבה מצלמות מסביבה. כל רוש לילה מתועד עד זרא, וסנואו יודע יותר מדי. קשה לה כבר לנשום. קשה, אבל אי אפשר להפסיק.

אלא, שלפעמים הרגעים הם כמו הטלוויזיות בקפיטול, אלה עם כל הכפתורים. אפשר להריץ קדימה, אחורה, לאט ומהר.
והנה היא עם אבא שלה, בבקתה שליד האגם. ילדה עם שיער ארוך, מטאטאת את הכניסה במטאטא הזרדים, משחקת, מעמידה פנים.

מריצה קצת קדימה, עוד קצת, בזריזות - ועכשיו היא בתוך המים, צוללת עמוק. כבר אין זכר לאפר השחור שמכסה הכל, זה שאמא הייתה מנסה לשפשף לה מאחורי האוזניים, עם קצת רוק.

בפעמים אחרות, פחות ברורות, אין תאריך שמסמן את התמונות. אז זה פשוט: לפני שהתחילה לסדר את השיער בצמה אחת. לפני שפרים נולדה. לפני שאמא הרשתה לה להדליק אש באח בלי עזרה.
יש רגעים שנטבעו בה עד קרקעית בטנה, שגולפו בה כמו לשם כך נוצרה: אנדרטה אילמת של זמן. אלה שהגוף מכיר כמו צלקת, כמו שחץ יודע לבוא אחרי הקשת.
כמו הפעם הראשונה שיצאה ליער לבד, שהייתה רק אחרי שאבא נהרג.
או הנשיקה ההיא, שהיה לה טעם של אבק וזיעה, מהסוג שיש רק בזירה.

פעם נדמה היה לה שסליל הזמן השחור שלה מתחלק כך: עם אבא, ואחריו.
עכשיו זה יכול להיראות אחרת, זה יכול להיות כמעט הכל: לפני פתק אחד בכדור זכוכית. לפני שכמעט פצעה עצמה ממלכודת ארנבים. אולי שנייה לפני ראיון: הכרזת אוהבים. רוש לילה, אותו חופן גרגרים. או אפילו - שיר עמק ישן, אז, בגן.

יש רגעים מנותקים מהכל. שלא נמצאים על רצף הזמן הכחול. שאי אפשר להזיז, לא לפנים ולא לאחור.
קרן שמש על עפעפיים סגורים, קווצות שיער בהירות על כרית, נשיפה של חתול עצבני, סרט ורוד על צוואר עז לבנה, טלאים של ירוק וחום על אדמה רכה. איזה טעם רחוק - לחם חרוך מלא צימוקים, וההבנה הזוהרת, הבהירה - אחרי כל גשם שוטף, עולים פרחי שן ארי.

לרשומה בבלוג בתפוז: http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=2369659&r=1