דאדלי דרסלי

פרק 3: המכתבים מאף אחד:

עד ש"הורשה" דאדלי לצאת שוב מחדרו כבר הגיע החופש הגדול. אך לדאדלי לא היה אכפת: בכל הימים שבהם בילה נעול בארון הוא התאמן בקסמים, גם אם לא היה לו שרביט. בלילות הוא היה חושב על דברים מרגיזים, כמו השתן שהוטח בפניו ביום הולדתו של דאדלי, והדלת הייתה נפתחת ומאפשרת לדאדלי להתגנב למטבח ולסחוב קצת אוכל. למען האמת, הוא גנב מספיק אוכל כדי שיספיק לו לכל היום הבא, והוא השתעשע עם האוכל שהחדירה דודתו מבעד לדלתו בדרכים שונות:

בהתחלה הוא קצת פחד מקסמים ורק ניסה להעלים את האוכל, אך עם הזמן לימד את עצמו עוד קסם והצליח לגרום לאוכל לאכול את עצמו! זה היה מצחיק מאוד, וכך בילה דאדלי את שעות הפנאי שלו.

דאדלי שמח שהלימודים נגמרו, אך לא הצליח להימלט מהחבורה של הארי: הארי, דראקו, וינסנט וגרגורי. כולם קטנים אך שרירנים, ולא הייתה להם בעיה לבקש מהוריהם לכשף את דאדלי. דאדלי ניסה כל הזמן להימלט, אך הדבר היחיד שהצליח לעשות הוא להיכנס לארון ולנעול את הדלת, אבל זה לא החזיק מעמד הרבה זמן משתי סיבות: אחת, שהחבורה הקטנה הצליחה לנפץ את הדלת והשניה, שקראו לקוסם מבוגר יותר שפתח את הדלת בקסמיו.

זאת הסיבה שדאדלי השתדל לבלות את זמנו מחוץ לבית, בשעמום הגדול של עולם המוגלגים. אך תמיד מצאו אותו חבורתו של הארי אם רצו בכך, כי השתמשו במכשיר "מוצא האיש" שהארי קיבל ליום הולדתו ויכל למצוא את האנשים שהתבקש למצוא אם היו במרחק עד 1000 מטרים ממנו. דאדלי תמיד ניסה להימלט מחוץ לדרך פריווט או אפילו מחוץ לווינינג תחתית, אך רגליו העייפות לו תמיד הקשיבו לו ולפעמים הוא מצא את עצמו מתמוטט באמצע מקום שלא הכיר. במקרים כאלה הוא חזר לפעמים באחת בלילה, ודודיו נעלו אותו בארון למשך כל היום הבא, שבו הארי וחבורתו, כמו תמיד, מצאו דרך להגיע אליו ולהכות אותו, כמו תמיד.

באחד מימי אמצע יולי לקחה הדודה לילי את הארי למקום בשם "סמטת דיאגון" עליו לא שמע דאדלי מעולם, והם חזרו מלאים באביזרי קסם חדשים, גלימות חדשות בשביל הארי לבית ספר שבו יהיה וכמובן, מכשירי עינויים בשביל הארי. שכן היה נפוץ מאוד בבית ספר זה להביא מכשירי עינויים קטנים ולענות ילדים אחרים. כשהסביר הארי לדאדלי מה המכשירים מסוגלים לעשות, דאדלי קפץ וברח כמו טיל אל חדרו. הוא הסתגר שם כל היום רק כדי להתרחק מהמכשירים האיומים האלה ששמע מה הם מסוגלים לעשות (אגב, כמעט כל הדברים שסיפר הארי לדאדלי לא היו מציאותיים, אלא רק כדי להפחיד אותו עד מוות).

ביום למחרת הוא המשיך להסתגר בחדרו, אך לקראת הצהריים יצא מחדרו וניגש אל דודיו כדי לשאול אותם מה שכבר מאתמול בבוקר רצה לשאול. אך הוא לא ידע איך לנסח את זה. בסוף הוא החליט לנסות ושאל:

"דודה, למה אתמול לקחת את הארי לחנויות קוסמים אותי לא לקחת? אני לא קוסם?"

לילי הייתה המומה מהשאלה, וענתה לו בכעס:

"מי אמר שאתה תהיה בבית ספר הזה בכלל? אנחנו לא נשלם מהכסף שלנו כדי שתלך לבית ספר לקוסמים!"

דאדלי הבין שיש לו בעיה. הוא היה בטוח שהוא כבר עבר את כל המבחנים שצריך (אם צריך) כדי להתקבל לבית ספר קוסמים (ובטח יש הרבה כאלה, חשב לעצמו). הוא לא הבין מדוע דודיו לא רצו לשלם למען לימודיו בבית הספר הזה? הרי לורד וולדמורט רצה שילמד קסמים!

דאדלי החליט לחכות ולראות מה יקרה.

יום שבת אחד, בסוף חודש יולי, המשפחה ישבה ואכלה ארוחת בוקר. הדוד ג'יימס עם ערימות הפנקייק על צלחתו, הדודה לילי עם קותלי החזיר שאיתם התחלקה ביחד עם הארי, ודאדלי, שנאלץ לאכול פרוסת לחם בודדה ולהביט בעיניים רעבות אל דודיו ובן דודו.

הם שמעו רעש מחריץ הדואר בדלת הכניסה, ורשרוש של מכתבים שנפלו על שטיח הכניסה.

"לך תביא את הדואר, הארי", אמר הדוד ג'יימס עם פה מלא פנקייק.

"תגיד לדאדלי שילך".

"לך תביא את הדואר, דאדלי".

"תגיד להארי שילך".

"תענה אותו עם המכשירים שקנינו לך, הארי".

דאדלי ברח לדלת הכניסה עוד לפני שהארי זז, והלך להביא את הדואר. על השטיח היו שלושה מכתבים: גלויה מסיריוס, חברו של ג'יימס, מעטפה שכתוב עליה: "סודי ביותר" ו-  מכתב בשביל דאדלי.

דאדלי הרים אותו והסתכל אם כתוב שם משהו על קוסמים, אבל היה כתוב רק:

לכבוד דאדלי דרסלי,

הארון שמתחת למדרגות,

דרך פריווט מס' 4

ווינינג תחתיח

סארי

דאדלי סובב את המכתב, וראה אות H גדולה עם ארבעה סמלים מסביב: אריה זהוב, נחש ירוק, גירית צהובה ונשר כחול.

"נו, למה לוקח לילד הדביל הזה כל כך הרבה זמן?" צעק הדוד ג'יימס מהמטבח.

דאדלי החל לפתוח את המכתב. לעיניו התגלה קלף צהוב שעליו כתוב בדיו ירוק, אך לפני שהספיק לקרוא נחטף המכתב מידו.

"אכלת אותה!" צעק הארי וריקד עם המכתב בידו. לפתע הגיע הדוד ג'יימס וקרע את המכתב. "זו טעות", אמר לדאדלי וצחקק ברשעות.

"לא נכון! היה כתוב שם את הארון שלי!" צעק דאדלי וניסה לחטוף את החתיכות של המכתב, אך הדוד ג'יימס קרע אותו לארבע, ואז לשמונה וזרק את החתיכות לאח.

"עכשיו לך לארון שלך, ואוי לך אם אשמע ממך מילה!" צעק הדוד ג'יימס.

דאדלי הזועם הלך לחדרו בראש מושפל ובראשו עדיין מהדהדת הקריאה של הארי "אכלת אותה!". אם לא היה מתעכב, הוא היה מספיק לקרוא חלק מהמכתב ולפחות להבין במה מדובר. אך הוא התעכב, בחן את הסמל המוזר ופתח לאט את המעטפה. "אידיוט שכמותך!" צעק על עצמו וחבט את הראש בקיר, מה שכמובן לא חזר ורק גרם לו לכאב ראש נוראי. דאדלי בילה את שאר היום בלקוות שאיכשהו יגיע המכתב הזה עוד פעם.

ביום למחרת, ג'יימס היה כבר יותר זהיר, וכשהגיעו המכתבים הוא הלך בעצמו להביא אותם. לצערו הרב הגיעה אותה מעטפה עוד פעם, עם אותה הכתובת. ג'יימס התעצבן, קרע את המכתב לחתיכות קטנטנות וזרק אותן לפח. באותו יום הוא ביקש במשרד הקסמים שלא יביאו לו יותר מכתבים, ושישרפו כל מכתב שמגיע בשבילו.

אך משרד הקסמים כנראה לא עמד בהבטחות שלו, וביום למחרת מצא הארי שלושה מכתבים על שטיח הכניסה, הוא פתח את אחד המכתבים בלי להגיד לדאדלי, וקרא אותו. הוא הבין שזה בדיוק כמו המכתב שהוא קיבל בעצמו לפני שבועיים בערך, והבין שדאדלי אמור להיות בהוגוורטס יחד איתו. "לא ארשה לזה לקרות", אמר לעצמו, ושרף את שלושת המכתבים.

בערב, אמר הארי לג'יימס על מה שראה באותו בוקר. ג'יימס איבד את העשתונות וצעק ללילי: "מצב חירום! כולם נקראים את האח!" כשהגיעו כולם אל האח, הסביר להם ג'יימס שהם לא ישנו בבית הלילה ושכולם יסעו בעזרת אבקת הפלו אל בית המלון של וולדמורט, הנועד לנתיניו הנמצאים במצב חירום. "תיכנסו לאח ותגידו: 'בית המלון של וולדמורט'", אמר להם.

ראשון היה הארי. הוא לקח קמצוץ של אבקת פלו, פיזר אותה בין הלהבות, שאג: "בית המלון של וולדמורט!" ונעלם.

לפני התור של דאדלי לקח אותו ג'יימס הצידה וסינן: "אם תנסה להגיע למקום אחר, אוי ואבוי לך." דאדלי לא רצה להסתבך, ולכן כשנכנס לאח הגיע לאותו מקום שהארי הגיע אליו. אחריו נכנסו דודיו.

כשהגיע דאדלי למקום, ישר נכנסה מחשבה במוחו: "לא הייתי צריך לבוא". המקום שרץ אופל בכל פינה, ודאדלי הצטמרר. הארי, לעומת זאת, דילג במקום בקלילות כאילו זה היה ביתו, וצעק אל דאדלי: "איזה פחדן עלוב! אולי תבוא איתי לראות את הבוגארטים החמודים?" דאדלי נענע בראשו, והארי המשיך להתגרות בו: "פחדן! עלוב נפש!" עד שדאדלי התעצבן והחל ללכת קדימה. אך במקום ללכת לכיוון שאליו הלך הארי, הלך לכיוון של פסל שנראה כמו קבר. כשהגיע לשם הבין את הטעות שעשה. על המצבה נכתב: "טום רידל" ומתחת: "הכניסה מותרת לאוכלי המוות בלבד." דאדלי החל לרוץ לאחור, אך תפסה אותו זרוע והחלה לגרור אותו למטה. דאדלי צרח, בטש ברגליו ונאבק בכל כוחו, אך הזרוע הייתה חזקה ממנו. בלי שיכל לצעוק הצילו פתאום הבין שהוא מתחת לאדמה, במקום מצמרר ומפחיד עד מוות.

יד חבטה בו בגב. דאדלי חשב שהוא עומד להתעלף. צעקות נשמעו, וגם רגליים יורדות במדרגות. לפתע הופיעו כחמישה אנשים, כולם עטויי ברדסים, ונשאו אותו דרך מסדרון מלא בשלדים ועצמות אל חדר מסוים. כשהגיעו, שמטו אותו על המיטה ונתנו לו לנשום בקצב הנכון. הוא לא ידע בכלל ממה שהולך לקרות בלילה הזה.

"מי אתה?" שאל קול קר כקרח.

"דאדלי דרסלי", ענה דאדלי, נאבק בידיים האוחזות אותו.

"כיצד הגעת לכאן?" שאל אותו קול קר.

דאדלי סיפר לו כיצד הגיע, על מה שקרה עם המכתבים, ורק רצה שיעזבו אותו. לפתע שאל אותו האיש:

"מי הם הוריך?"

דאדלי פתח את פיו כדי לענות, ולפתע קרה דבר מוזר. נשמע רשרוש קל מלמעלה, ואז נפתחה התקרה והתחילו לזרום פנימה עשרות מכתבים, בדיוק אותם מכתבים שהגיעו לבית משפחת דרסלי רק שכעת נכתב עליהם:

בית המלון של וולדמורט

קברו של טום רידל

בית קברות לא ידוע

דאדלי חטף מכתב אחד וניסה לברוח, אך שמע צעקה: "תפסו אותו!" ידיים אחזו בו, הוא שמט את המכתב והכל נעלם

הצעקות דממו. הרשרושים פסקו. האופל יצא מהשטח. את כל זה דאדלי הרגיש אחרי החוויה הלא נעימה שחווה לפני רגע. הוא הסתובב לראות מי תפס אותו, וקלט שהוא נמצא עם משפחת פוטר במין בקתה חשוכה ולא ידועה. היו בה שני חדרים ומטבח קטן ומטונף. היד עזבה אותו והוא נפל על הרצפה.

"איך העזת לעשות את מה שעשית?" צרח עליו הדוד ג'יימס. לדאדלי לא היה אכפת. העיקר שהוא כבר לא במקום ההוא. גם לג'יימס וללילי לא היה אכפת. העיקר שהם התרחקו מהמכתבים וכאן, אין סיכוי שימצאו אותם המכתבים שוב.

"איפה אנחנו?" תבע דאדלי.

"אולי תסתום את הפה ותעזור לנו להכין את ארוחת הערב?" צעקה לילי.

רק אז נזכר דאדלי כמה שהוא רעב. הבטן שלו קרקרה בקול חזק. הוא ניגש לראות מה הם הביאו מהמלון, ונרתע.

הם הביאו בדיוק את מה שחשב שאפשר למצוא במלון כל כך נוראי. פירות וירקות רקובים, שקיות עם מזונות שפג תוקפם, גבינות מצופות עובש ועוד דברים דוחים. דאדלי לא התכוון לגעת בדברים האלו.

"הארי, בוא תראה מה יש לאכול", זמרה הדודה לילי בעליזות.

הארי ניגש לבדוק וראה את מה שיש. "יופי!" שמח.

"זה נראה דוחה?" אמר דאדלי, "אני לא נוגע בזה".

"אתה ועוד איך תאכל את זה", אמר הדוד ג'יימס בכעס, "אם אנחנו אוכלים, אתה גם!"

הוא בדיוק סיים לבשל ושם את האוכל על צלחות מטונפות. האוכל העלה צחנה של גרביים רקובים. "בוא לאכול כבר!" קרא לדאדלי ברשעות.

למען האמת, האוכל לא היה באמת דוחה. הוא היה פירות וירקות רגילים, גבינות טריות ומיני מזונות טעימים. אך ג'יימס ולילי כישפו את המזון כך שדאדלי יחשוב שהוא דוחה ומטונף. גם המטבח היה באמת נקי, וגם הצלחות.

דאדלי ראה את דודיו ובן דודו טורפים את המזון ברעבתנות והבין שקורה פה משהו. הרי הארי מפונק ושונא אוכל מגעיל! אז מה קורה פה? הוא החל להתעצבן והביט את תוך צלחתו.

בן רגע הפכה צלחתו לצלחת נקייה ועליה אוכל טעים. הוא הביט מסביב וראה את המטבח נקי ונוצץ. הוא הסתכל על דודיו וראה שהם אוכלים תבשיל של ירקות וגבינה.

דאדלי החל לטרוף את האוכל. דודיו הפסיקו לאכול ונעצו בו מבטים מופתעים. בסוף הארוחה הם הסיטו את מבטם ממנו והלכו לסדר את המיטות

דאדלי גילה שיש רק שתי מיטות, אחת לג'יימס ולילי ואחת להארי. הוא שכב על הרצפה ונזכר לפתע שהיום ה-30 ביולי ומחר, 31 ביולי, יהיה יום הולדתו האחד עשר. דאדלי תהה אם דודיו יזכרו בכלל.

דאדלי בדק בשעון של הארי עוד כמה זמן נשאר עד חצות. עוד עשר דקות... הוא תהה איפה נמצא באמת כותב המכתבים.

עוד חמש דקות... דאדלי שמע חריקה מבחוץ. הוא קיווה שהגג לא יקרוס פנימה.

עוד שלוש דקות... דאדלי התחיל להתכרבל. בחוץ ירד גשם והיה קר כקרח בפנים. עכשיו הוא בטוח שהוא שמע רעשים בחוץ, או שזה הים?

עוד דקה הוא יהיה בן אחת עשרה. שלושים שניות... עשרים... עשר... תשע... אולי הוא יעיר את הארי, סתם כדי לעצבן אותו... שלוש... שתים... אחת...

הבקתה רעדה ודאדלי התיישב על הרצפה, נועץ מבט לכיוון הדלת. מישהו היה שם בחוץ וניסה לשבור את הדלת.

הפרק הקודם		הפרק הבא